אבודה והוזה: החדש של מיילי סיירוס לא מדויק אבל מבטיח לכיוון הנכון
באלבום הפופ הפסיכדלי מיילי סיירוס הקליטה בחשאי עם הפליימינג ליפס יש יותר טעויות מהצלחות, אבל הוא עדיין מהווה צעד נוסף לקראת האלבום המצוין באמת שהיא עוד תשחרר יום אחד
שנתיים וחודש חלפו מאז שמיילי סיירוס התנגשה, עירומה ורכובה על כדור ברזל, לתוך קיר הארמון שבנו סביבה מנהלי דיסני מאז הייתה בת 11. אם בהתחלה עוד לא היה ברור אם אנחנו חוזים כאן בעוד התמוטטות עצבים של מישהי שהצליחה יותר מדי ומוקדם מדי, היום ברור שזו הייתה רק ההתחלה של האמנציפציה המוצלחת ביותר של העשור.
האלבום החדש של סיירוס, "Miley Cyrus and Her Dead Petz", הוא עוד פרק בתולדות צאתה לחופשי: הוא הוקלט מחוץ לחוזה שלה, כשאף אחד לא אומר לה – או אפילו רומז – מה לעשות. לטוב ולרע אין כאן מנהלים, מפיקים ואנשי יח"צ, ועל תקן המבוגר האחראי כאן יושב ויין קוין – הסולן של ענקי הפסיכדליה פליימינג ליפס. הוא מתפקד, כצפוי, יותר כאיזה חתול תעלול, שמופיע משום מקום כשההורים לא בסביבה וזורע כאוס.
יש מסורת ותיקה של אלבומים שאמן פופ מוציא כדי להתנער משלשלאות הכובלות אותו (אלו יכולות להיות שלשלאות של תדמית, של לייבל או של קהל). התוצאה יכולה להיות חגיגה שלמה ("Emancipation" של פרינס, לאחר ששוחרר מחוזה מגביל עם וורנר וחזר להשתמש בשמו) או אלבום נויז אלים, פורץ דרך ובלתי נסבל ("Metal Machine Music" של לו ריד).
"Miley Cyrus and Her Dead Petz" הוא לא זה ולא זה. הוא אסופה לא קוהרנטית של שירים פסיכדליים עדינים, כמעט ללא בס ותופים, אלא בעיקר קלידים, מכונות תופים שקטות והקול המצוין של סיירוס – גרוני ומסתלסל מאי פעם. יותר מתמיד היא מוכיחה כאן שהיא זמרת מצוינת שמצליחה להיות אמוציונלית גם כשהיא לוחשת וגם כשהיא צועקת: זה הקול שהפך לפני שנתיים את הכניסה לפזמון של "Wrecking Ball" לרגע שמסוגל, ממש כפי שמבטיח שמו, למוטט בניין.
אבל למרבה האירוניה, סיירוס עושה כאן טעויות קלאסיות של מוזיקאית אינדי מתחילה. האלבום ארוך מדי (92 דקות! זה יותר מ"Nevermind" של נירוונה ו"What's Going On" של מרווין גיי יחדיו), אחיד מדי ובגדול נשמע כמו סקיצות אקוסטיות של הפליימינג ליפס (שכתבו איתה את רוב האלבום). המהלך כאן ברור: כל מי שהאשים את סיירוס בכך שהיא גרוטסקית, פרובוקטיבית וצעקנית – נתקע כאן עם שעה וחצי של בלדות ספייס פופ רגישות שמוכיחים את ההפך המוחלט. אבל ברגע שמפנימים ומתרגלים לכך שזהו הסאונד הנוכחי שלה, הקוריוז חולף ואיתו מתגלה שרוב השירים כאן מיותרים וגוזלים את תשומת הלב מאלו הטובים באמת.
בגדול ההברקות כאן הן אלו שיש להן חטיבת קצב מפותחת, בהן "Slab of Butter" עם הבס הנהדר ו"One Sun" הפופי, "Space Boots" המרגש ו"Bang Me Box" הפסאודו אייטיזי שנשמע כמו קטע גנוז מהפסקול של "דרייב". בממוצע על כל פגיעה בול יש כאן בערך שתי החמצות. זה נשמע רע, אבל מדובר בשמונה שירים מצוינים, רק חבל שצריך לדלות אותם במאמץ רב מתוך 23 קטעים.
כל זה מהווה צעד ראשון, לא מדויק אבל מבטיח לכיוון הנכון, של מה שעוד עשוי להיות קריירה מבריקה בשוליים הסהרוריים של הפופ. לין נורמנט כתבה פעם במגזין "Ebony" על איקונת פופ נשי־קווירי של דור אחר, גרייס ג'ונס, שהיא "סימן שאלה שלאחריו בא סימן קריאה". מיילי סיירוס היא שני סימני קריאה, שאחד מהם מתחיל סוף סוף להתעקם לכדי סימן שאלה.
