מייקל פאסבנדר לא נח לרגע. ריאיון

מאז שמייקל פאסבנדר פרץ לתודעה הציבורית ב־2008 בדרמת הכלא "רעב" של סטיב מקווין, הוא עשה לא פחות מ־26 סרטים. הוא היה מגנטו בסדרת "אקס־מן", מייסד חברת אפל ב"סטיב ג'ובס", בעל מטע אכזרי ב"12 שנות עבדות"; הוא שיחק עם החברה שלו, אליסיה ויקנדר, ב"אור בין האוקיינוסים", הדרמה הרומנטית מהשנה שעברה, אז כיכב גם בגרסה קשוחה ואלימה ל"מקבת'".

עכשיו פאסבנדר מפיק ומככב ב"אמונת המתנקש", עיבוד למשחק המחשב רב המכר. הדמות שלו חוצה זמן ומרחב, מספרד בימי האינקוויזציה עד לקליפורניה במאה ה־20. אבל מהשיחה מתבהר במהרה שפאסבנדר מתרגש מאוד דווקא מהתפקיד החדש שלו כמפיק. אם הכל ילך כמו שצריך, יכול להיות שהוא ימצא את עצמו משחק פחות. אבל הוא לא נעלם עדיין: הוא כבר הצטלם לסרט החדש של רידלי סקוט, "הנוסע השמיני: קובננט" (סרט ההמשך ל"פרומתיאוס"), שייצא בקיץ הבא, כמו גם לעיבוד לרומן של יו נסבו "איש השלג".

מתי אתה נח? נראה שאתה עושה סרטים בלי הפסקה.

"הקצב די גבוה. היו לי תיאבון משוגע ואנרגיה תואמת. אבל עכשיו אני אוריד הילוך לקצת. בחמש השנים האחרונות גבלתי בוורקהוליזם. פשוט עברתי מסרט לסרט".

הסרט החדש שלך מבוסס על משחק מחשב. אתה גיימר?

"כן, הייתי משחק הרבה בנעוריי באירלנד. אבל אף פעם לא היה לנו איך בבית, הייתי משחק אצל חברים. אלו היו ימי האטארי והארקיידים".

"אמונת המתנקש" אינו המפגש הראשון שלך עם משחק והפקה במקביל. כשהיית בן 18 העלית הפקה בימתית של "כלבי אשמורת".

"לא היה לי מושג מה אני עושה, אבל השקענו בזה כל כך הרבה עבודה. אני זוכר שכולנו לבשנו חליפות שחורות ועניבות שחורות והסתובבנו בעיר ושמנו פלאיירים על מכוניות. אפילו הסתובבנו עם אקדחי צעצוע, היום בטח כבר לא היינו יכולים לעשות את זה".

איזה מין נער היית?

"לא מאוד מקובל, אבל גם לא גיק. הייתי איפשהו באמצע. גיק, אבל הסתדרתי עם אנשים. זו הייתה התקופה שבה היית מגדיר את עצמך דרך מוזיקה. היית גותי, או בקטע של גראנג', או מטאליסט, ומגיל 15 עד 17 מוזיקה הייתה הקטע שלי. ואז בגיל 17 גיליתי את המשחק וזה כמו בלע אותי בשלמותי. זה מה שרציתי לעשות והלכתי על זה. לא הייתי ממש בקטע של לימודים, הייתי בינוני. גם בספורט".

ל"אמונת המתנקש" אספת את החבורה שלך מ"מקבת'": אותה כוכבת – מריון קוטיאר, אותו במאי – ג'סטין קורצל. זה היה צעד גדול לכל המעורבים?

"כן, נראה אם זה השתלם! רצינו לעשות משהו בהיקף גדול, אבל עם קצת ערך מוסף. אמרתי תמיד ש'המטריקס' זו תבנית טובה. זה סרט ששינה משהו. מה שמלהיב אותי ב'אמונת המתנקש' הוא שבמרכז הסיפור עומדת הסוגיה של זיכרון DNA. מבחינתי זה מעגן את הפנטזיה של הסרט במדע שאפשר להאמין בו".

אתה לא חובב של סרטי הפנטזיה הגדולים?

"הרבה מאוד מהם דומים זה לזה. יש שם רק קטעי אקשן בתפאורה שעשו במחשב, ועוד ועוד ועוד מזה. זה מאוד מנוון. יש לנו יחסית מעט גרפיקה ממוחשבת בסרט הזה – הרבה אקשן וקרבות אמיתיים, מעט מאוד גרין סקרין".

אימא שלך אירית, אבא שלך גרמני, אתה גר בלונדון. איך אתה מרגיש לגבי ברקזיט?

"מזועזע. פשוט מזועזע".

לפחות כבר יש לך דרכון אירי.

"למעשה יש לי דרכון גרמני! התכוונתי במשך שנים להוציא דרכון אירי ומעולם לא הגעתי לזה. מה שאני אוהב בלונדון זה המיקס: התערובת של תרבויות שונות ודתות שונות, זה מה שנותן לי השראה. עבור הדור הבא, המחשבה שלו היה לי בן או אחיין, הם היו יכולים בקלות לקחת את עצמם ולנסוע לעבוד בחו"ל, קלות התנועה הזאת באירופה – רק עבור זה היה שווה להישאר באיחוד האירופי".

מתי עברת ללונדון?

"הייתי בן 19. הגשתי מועמדויות לכל מיני בתי ספר למשחק באנגליה והתקבלתי לדרמה סנטר. ככה הגעתי לעיר, אני גר בה 20 שנה. גרתי בהרבה חלקים שלה: ווסט נורווד, סטרתהם, קלפהם, טוטנהם, קמדן טאון, הומרטון – וזו רק רשימה חלקית. אני זוכר שעברתי דירה כל חצי שנה כי הייתי מוצא מקום זול יותר. היה לי חבר שהיה סוכן נדל"ן והוא היה מעביר אותי ממקום למקום".

מה אתה זוכר מלונדון שחווית בשנים הראשונות שלך במקום?

"דיכאון, התרגשות, בדידות. לא היה לי גרוש. לקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי שאני קולט את העיר. נראה לי שעברו איזה ארבע שנים לפני שהרגשתי בבית".

איך הרווחת כסף בתור סטודנט ושחקן צעיר בלונדון?

"עבדתי בבר, פרקתי משאיות במחסנים, עשיתי מחקר שוק עבור שירות הדואר המלכותי וקצת עבור דל, חברת המחשבים. עבדתי בבניין איזה שבוע. אחרי שסיימתי לימודי משחק עבדתי קצת בתיאטרון, אבל אז הייתי צריך לעבוד בלילה ולא הייתה לי אנרגיה באודישנים. ויתרתי על זה ואחר כך קיבלתי אודישן ל'פרל הרבור' וגם תפקיד במיני סדרה 'אחים לנשק'. חשבתי לעצמי: זהו זה! ספילברג! טום הנקס! אז עברתי לארצות הברית, גרתי שלושה חודשים בלוס אנג'לס, ו… כלום. שנים על גבי שנים של תפקידים קטנים פה ושם. קצת 'הולבי סיטי' פה, 'שרלוק הולמס' שם. ממש טפטוף של עבודה, עד שב־2005 הצלחתי לצבור קצת מומנטום. וב־2007 קיבלתי את 'רעב'".

עכשיו, כשאתה מפיק סרטים, אתה יכול לראות את עצמך עוזב את המשחק?

"כן, אני לא פוסל את זה. אני לא אומר שזה הולך לקרות, אבל יש בי חלק שחושב שיש לך איזה פרק זמן שבו אתה השחקן הכי טוב שתהיה. זה מסע לנקודה הזאת, ומשם אתה רק מידרדר".

זה משהו שאתה חושב עליו? שהגעת לשיא?

"אני מניח שאני שואל את עצמי: למה אני עובד כל כך הרבה? למה הסתערתי על העבודה בטירוף כזה? אולי רציתי שיישאר אחריי גוף עבודה? אולי כי לקח לי המון זמן להגיע לעמדה הזאת. אני לא יודע. אני בהחלט אקח פסק זמן עכשיו. עד כה נתתי לתחום הזה את כל מה שהיה לי".

אמונת המתנקש: מועדי ההקרנות