לזכרו: מילות פרידה מעזרא מרמלשטיין, מייסד ברבוניה

זה היה סוף ידוע מראש. אפילו את המקום והזמן קבעת אתה, נאמן לדרך לנהל תמיד את ההצגה, גם כשנדמה היה שהיא כבר מזמן מנהלת אותך.
אבל לא. זה רק נדמה. אתה תמיד ניהלת את ההצגה, קובע את חוקיה ומפסיק אותה כשזה לא מתאים יותר.
ובכל זאת, זה כל כך כואב.
אתמול בלילה, כשנודע לי דבר מותך, ידעתי שהכאב יגיע רק מאוחר יותר. הרבה יותר.
רק כשאשכיל להבין, כשאתה כבר לא תהיה פה, שהיית חבר שלי. גם אם לא הייתי חבר שלך. אתה ודאי היית עונה, לו שאלתי, ואולי אפילו אחרים, שדווקא הייתי.
עכשיו זה לא משנה. ולא שינה גם כשהיית כאן.

הגעתי לבר-בוניה, הבר של ברבוניה, לפני המון שנים. כמו תמיד, כמו אצל מתי ועמירם, נשארתי קצת מאופק ומרוחק. יותר מדי צעיר. יותר מדי זהיר. אולי היו צעירים ממני, אולי גם זהירים ממני. לא מדדתי.
אבל אחר כך נשביתי בקסם. הקסם העוטף של בר-בוניה, הבר הכי טוב בעולם, כפי שכינית אותו בצדק. וכמובן, בקסם שלך. בצחוקך הצרוד, בדיחותיך הגסות והכאילו גזעניות, סיפורי מעלליך האינסופיים שכבר נכתבו לא מעט פעמים גם כאן. באהבתך למוסיקה ולאנשים. זו דווקא היתה מוסווית היטב מאחורי ציניות מושחזת ולפעמים אפילו יד מונפת. מי שהכיר אותך, כך האמנתי תמיד, הבין שמאחורי החזות המחוספסת של השתיין הסטלן, הנואף והרודף, מסתתר גבר עדין מאין כמוהו. וגם אם טעיתי, זה מעולם לא שינה לי.

תל אביב ואני, נפרדים היום מאחרון גיבורי הבוהמה שכבר מתה מזמן. מתי ועמירם הם משהו קצת אחר.
שלשום ראיתי במקרה את עיניים גדולות של אורי זוהר. אבא שלי, עוד לקוח שלך, צילם את זה. הבנתי כמה אנחנו רחוקים מתל אביב הזו. של הים והחשיש והבוהמה וגסות הרוח. אולי טוב שזה נגמר? אולי. מה שבטוח שעכשיו זה באמת נגמר.

אריק מת ושמוליק ועכשיו אתה. ואנחנו נתגעגע מבלי לדעת אפילו למה ולמה.

לפני כמה שנים באתי לבקר אותך בתל השומר אחרי השבץ הראשון. נראית כאילו לא תקום ממנו. אבל קמת. ואחר כך השני. אחריו כבר הלכת ונעלמת מהבר עד שהפסקת לבוא. ואז הפסקתי גם אני. בלעדיך לא היה לי מה לחפש שם. כך חשבתי. טעיתי.
לפני כמה שבועות חזרתי. יוני, הבן שלך, סיפר לי שאתה בגן שמואל מכורתך. ממתין למותך שאת מועדו קבעת אתה כאמור. 27/11. יום לפני יום הולדתך ה74.
אזרתי כח ונסעתי לבקר אותך. שנים אחרי שנפגשנו לאחרונה. היה עצוב. אבל גם לא. כי מתחת לגוף המרוסק חיכה גם, כמו תמיד, החיוך הערמומי, השכל החריף וההומור הנהדר. כשהלכתי, נישקתי אותך על מצחך, מבין שכבר לא נתראה יותר.

מישהו אחר יספר בוודאי שוב, עוד מעט, על מעלליך. החוף המערבי והתק"ם, בריכות הדגים והגבול הצפוני, הנשים והוויסקי. הסמים והמוזיקה. ובעיקר בר-בוניה כמובן. בר-בוניה שקיבלה אל שורות כיסאות הצהריים המעושנים והשתויים שלה לא רק את נתן זהבי ושמוליק קראוס וישראל סגל, אלא גם אלמונים גמורים לציבור ולפעמים אפילו לעצמם. אביוני ויגאל קו ארבע-חמש, מנוחתם עדן והמון אחרים. בעצם לא כל כך הרבה. וגם אותי. לפעמים. עד שהלכתי, מפחד להפוך ל… לא יודע מה אפילו.
עוד מעט תצורף בוודאי תמונתך ל'קיר המוות'. לא ההוא מהלונה פארק של ילדותינו. זה שבחדר הפנימי של בר-בוניה עליו תלויות תמונותיהם של כל לקוחותיך המתים. רק אני חסר כאן, אמרת לי פעם, כשעוד היית מגיע. בבית האבות של גן שמואל, לפני כמה שבועות, הוספת גם, 'כולם מתו כבר, רק אני לא הצלחתי.'

אז הנה, הצלחת.

כמה דקות לפני שהלכת לך, כך סופר אתמול באתרי האינטרנט, התקשרת לבר ועשית לחיים עם הלקוחות והעובדים משוויץ הרחוקה שם אפשר כידוע למות מתי שבא לך. ולך, כך ידענו, בא כבר מזמן. לשמחנו העצובה, דחית את זה עוד קצת. אבל לא עוד.

היה שלום עזרא מרמלשטיין, גיבור תל אביבי שלי ושל רבים כל כך אבל בעיקר אדם חד פעמי וחבר אהוב. כל כך אהוב. אני אזכור ואתגעגע לנצח.

בר-בוניה. צילום: גיא נחום לוי