10 השירים עם המילים הכי יפות בהיפ הופ הישראלי

באחד מהקטעים באוסף "ישראלים עצבניים אחד אחד" שיצא בשנת 1998 אומר סבלימנל: "נמאס לי / עברית? אי אפשר לעשות היפ-הופ בעברית! לא משנה מה תרשום ותשיר / זה יישמע כמו פרסומת למסטיק". עברו יותר משני עשורים מאז, ואפשר להכריז בגאון שההיפ הופ הישראלי יצא רשמית מימי הבוסר. הסגנון שפרץ לישראל בסוף שנות ה-90 (או ה-80, תלוי את מי שואלים) הצליח לפתח לעצמו אינספור קולות מקומיים מעניינים, רעננים, חדשניים, שהביאו איתם טקסטים חזקים ונקודות מבט שונות ומגוונות. החלטתי לשים את נפשי בכפי ולנסות לבחור עשרה טקסטים בולטים מתקופות, הרכבים ויוצרים שונים. זה לא דירוג, כי אי אפשר לדרג רגשות, אבל זאת הצעה לקריאה צמודה בכמה מהדברים היפים שנכתבו פה בשנים האחרונות.

שב"ק ס – נופל וקם (מילים: שב"ק ס, מתוך "כנען 2000")

השיר הזה הגיע מהגלגול השלישי של הלהקה המכוננת של הראפ הישראלי, אחרי תקופת השופים, הבופים ו"מכופף הבננות" של הקדנציה הראשונה, ואחרי ההתפוצצות האדירה של "בעטיפה של ממתק" והכוכבות של נמרוד "נימי נים" רשף בקדנציה השנייה. אחרי כל זה השב"ק, שהיו מעין נובע של שובבות נעורים וסתלבט, הוציאו אלבום מהורהר ורציני. "כנען 2000" הכיל בתוכו הרבה אמירות והתבוננות רגישה. כזה היה גם הלהיט הכי גדול ממנו (וכנראה שגם אחד השירים הכי זכורים של הלהקה אי פעם). מכל השירים הכיפיים והמסיבתיים, הלהקה הצליחה להוציא תחת ידה המנון אמיתי של דור מחפש ועקשן, שלא הפסיק ללכת. "אומרים שהאהבה באה רק מיליון לאחד / אומרים שאין סיכוי שהשמש עוד תזרח עליי / אומרים שאני אפול הם אומרים שאברח / אומרים שאשאר לבד". טקסט שרוב הישראלים יכולים למלמל גם אם תעירו אותם מתוך שינה, כמו מן תפילה חרישית. "נופל וקם" היה שיר שנגע בכל אחד מבני הדור שלי, בדרך כזו או אחרת. אחד הטקסטים האגדיים, החמים והחכמים שיצאו בראפ העברי.

קוואמי – ימים ריקים (מילים: אייל פרידמן, מתוך "כולם יודעים את התשובות")

קוואמי הוא אחד היוצרים הכי אנדרייטד שהיו כאן. אולי בגלל שהיה מוכר הרבה יותר כמי שמשדר מוזיקה מאשר בתור מי שמפיק אותה, אולי סתם כי תמיד היו דמויות יותר כריזמטיות ועגולות בסביבה שלו – המוזיקה שלו קצת הלכה לאיבוד, למרות רגישותה וחוכמתה. "זרים במאה ה-21", האלבום השלישי שלו, יחד עם הלהקה שלו, "החלבה סייטן וייבז", הוא בעיניי אלבום המופת, אבל דווקא מאלבום הבכורה יצא השיר הנבחר, "ימים ריקים". אין הרבה אמנים שהצליחו לכתוב ככה על אובדן של אדם קרוב, בצורה נוגעת, לא אמצעית וכל כך שוברת לב. "אני רגיל לספר בדיחות / אנ'לא רגיל לבכות / אנ'לא יכול לשפוט אבל גם אי אפשר לשפוט אותי". לרגע אחד, בתוך אלבום די קרקסי ומלא בסימפולים וציניות וגרוב, קוואמי הוריד אוקטבה, דיבר כמו שדיבר בתכניות הרדיו האישיות שלו (להבדיל מ"עסק שחור" שהייתה מסיבה אחת גדולה) וירה חצים ללב.

נצ'י נצ' – הללויה (מילים: רביד פלוטניק, מתוך "ברוכים הבאים לפתח תקוה")

תן לי רק לזרום. משפט אחד שמתחיל נהר גדול של מילים. יש בשיר הזה הפקה מצוינת, אבל באותה מידה היא יכולה הייתה לזוז הצידה כי כאן למילה תמיד יהיה משקל הרבה יותר חזק. יש רגעים שבהם אתה אפילו פחות שומע את הלחן ויותר מתרכז במבצע, שעובר בקלות כמו בסקאלה של רדיו – בין אנגלית לעברית לפאטווה, מכניס בפנים את לוק סקייווקר ואריס סאן, רן וסטימפי ולד זפלין, וביט שמתחלף באמצע. כל כך הרבה עולמות שונים מתחברים לתוך שיר אחד פסיכופטי: "אני לא נותן לאף אחד נאדא / מחנך את הילדים / respect one another / קונה בגדים בקניון, לי קופר לא פראדה / גדלתי אצל צ'ולו, אני בטוח לא לבדה / ראגאמאפין דון דדה, פ"ת /come follow / יושב בין תומר יוסף, בום פם ואיציק קלה". עבר, הווה ועתיד מתערבבים ומנתקים אותך מהעולם לתוך החללית שנצ'י נצ' לוקח אותך איתה. אין דרך שלא להזיז את הראש, ואין דרך שלא להקשיב לכל מילה שבמהרה מעיפה אותך לכיוון אחר לגמרי. תצוגת תכלית.

סאבלימינל – בית הספר הישן (מילים: קובי שמעוני, מתוך "האור מציון", 2001)

לכל אחד מאיתנו היה רגע של התגלות. כמו הפעם הראשונה שאתה נכנס למגרש כדורגל, או כשאתה שומע ריף גיטרה שלא שמעת קודם. כך היה לי כשהתחיל "האור מציון". וזה היה, בעצם, השיר שפתח אותו (מיד אחרי האינטרו): שיר שסוד קסמו הוא המשמעות הכפולה שלו, בין "בית הספר" שבו אשכרה למדתי כששמעתי את השיר הזה (וחשבתי שנים ארוכות שזה עליו), לבין ה"Old School" , ההיפ הופ הקלאסי שממנו הוא בא לכאורה. "אני לא אחד שנעלם, אני חייב לחזור לכאן", חוזר הפזמון ובבתים מדבר על המורים שהיה להם כבוד וילדים שרצו ללמוד. קשה שלא להעריך את היכולת של סאבלימינל, למרות כל השנים והבעיות שנוצרו בקריירה, לדעת לספר סיפור מצוין. וזה מה שנעשה כאן, שנים אחרי שעזבתי את בית הספר הישן.

פלד – תל אביב על הכוונת (מילים: איתי פלד, "מתוך הזוהמה")

כשיצא האלבום "מתוך הזוהמה", שנוצר על ידי הרכב שנקרא PR TROOPERS (מעין תת הרכב של להקת "הפרברים רפיוג'יז"), הוא הציג משהו חדש וקשה להבנה. זו הייתה שפה שלא התכתבה עם ההיפ הופ שהגיע מהאגף התל אביבי שייצגו תאקט או כלא 6 ויוצאי המאד מאן. זה נשמע מוזר, כמעט הפוך למיינסטרים. כמה חדשנות הייתה שם. הדוגמא הקלאסית היא השיר הזה והראפר הזה, בפלואו קצת משונה (אז) ובעיקר בטקסט ששם מילולית על הכוונת את תל אביב. השיר האיר את הצדדים המזויפים של העיר שבזמנו הייתה פסגת כל שאיפותיי: "מזיינים לי את המוח על כוסיות מסביב / אחד שבוכה על דור שמנת אבל גר לו ברמת אביב / אז צריך לקום ולעשות את זה אחרת / תאמינו לי הפעם שזה בא מהמחתרת". פלד (אז עוד תחת השם הדבילי קצת "ילד פלד"), שהיה אלטרנטיבה, לימים הפך לכוכב בעצמו. היום הוא כבר משוכלל בהרבה, חכם בהרבה, חללי בהרבה – גם בכתיבה וגם ביכולות הביצוע – אבל את הכישרון אפשר היה לראות כבר אז.

טדי נגוסה – אזיקים על הידיים (מילים: טדי נגוסה, מתוך "נגוס")

הרבה שירי מחאה נכתבו בעולם, אבל רובם הגדול נועד לגרום לקהל להנהן כשהם שומעים את מה שהסכימו איתו עוד לפני שהשיר התחיל. מעטים הם שירי המחאה שבאמת מאירים את עינייך. זה לא שאת חלקי הפאזל שמתאר "אזיקים על הידיים" לא ראיתי; הם כולם היו מונחים לפניי, אבל רק בשיר הזה הצליח נגוסה, בכישרון גדול, לחבר אותם לכדי יצירה שלמה ובועטת באמת. "הכל התחיל רק כשעלינו, הם התחילו לקטלג / שקיות של דם זרקו אל המרתף / אותו העם שזרקו לו תינוקות אל היאור / זורק אוכלוסיות בדיוק כמו כלבים אל הרחוב". מאוד לא פשוט להכיר בכך שמציאות שהייתה לך מול העיניים פשוט לא התבהרה לך מספיק. לפעמים נחוצה יצירה גדולה כדי להראות את כל זה. נגוסה הוא בעיניי אחד היוצרים המעניינים בהיפ הופ הישראלי, והשיר הזה הוא מהחשובים שנכתבו, כי הוא הערת אזהרה לאנשים כמוני, כאלה שלא תמיד מסתכלים על מה שקורה להם מחוץ לחלון.

ג'אזז – זאת מלחמה (מילים: יסמין לסלרוט, 2017)

חלק מהגל המבורך של ההיפ הופ הנוכחי הוא גם הנוכחות הנשית המוגברת: ראפריות מוכשרות כמו עדן דרסו, אקו, סימה נון וגם לסלרוט מביאות זווית אחרת, טעם אחר ובמקרה הזה, גם ערימה של כעס מהביל על מציאות בלתי נתפסת – החיים של אישה בתוך עולם של גברים טורפים. אין בו שורה שבולטת לאוזן, כי הוא קולקטיב זעם צרוף, חזק ומוצדק, אבל הוא נותן תחושה בלתי ניתנת להכחשה של שריפה שלא מפסיקה, כעס שמוצא ביטוי ומדביק גם את השומע.

יענקלה רוטבליט – שיר ארצישראל (מילים: יעקב רוטבליט, מתוך "מדינת היהודים/חלק ב")

כן, על הנייר לא מדובר בראפר. פלוס מדובר ביתרון לא הוגן, כי מדובר באחד הפזמונאים והמשוררים הגדולים שנולדו בארץ הקודש. ואחרי כל מה שאמרתי, בסגנון שהוא איפשהו באיזורים שבין נצ'י נצ' למאיר אריאל, רוטבליט (יחד עם להקת "דבק" שעבדה איתו באותה התקופה) הוציא את אחד השירים הנוקבים על המצב הפוליטי, דווקא מהצד הימני של המפה. רוטבליט, שמחזיק ברקורד את "שיר לשלום", השיר הכי איקוני בתולדות השמאל הישראלי, חצה את הקווים בקיץ הלוהט של תכנית ההתנתקות וכתב בלשונו החדה כתער: "כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש נהיה לי יפה נפש ליברלי / ואני אויב העם בונה על אדמה כבושה אימפריה קולוניאלית / הם רוצים לראות אותי הולך חפוי ראש, לבוש שק ואפר מהריסות ביתי / והמשורר משיח' מוניס מרמת אביב יכתוב לניו יורק טיימס על צדק פיוטי". כאמור, שירי מחאה הם מוצר מאוד נפוץ בעולם המוזיקה, אבל מעטים השירים שאתה מסוגל לשמוע גם אם הם מביעים דעה הפוכה משלך, ועדיין להעריך ולאהוב. "אני זורק את הכיפה / אני כבר לא דוס" אומר רוטבליט אפילו בסוף השיר עצמו, כמי שאומר "נתתי לכם בסך הכל טעימה למה שמרגיש הצד השני". אחד הטקסטים היפים ששמעתי מראפר, גם אם הוא לא בילה באולפן של אורי שוחט.

הדג נחש – "בלה בליסימה" (מילים: שאנן סטריט, מתוך "לזוז")

בטקסט שהוא האח החוקי של הטקסט שאתם קוראים עכשיו, דירוג עשרת הטקסטים הטובים בעברית של ידידי תומר קריב באתר זה ממש, הוא בחר את השיר "זה לא אני" של הדג נחש לסיים את הרשימה המעולה שלו. אני דווקא בחרתי שיר אחר מאותו אלבום, תיעוד של הלהקה הטובה בישראל לאירוע המטורף שבו הגנה בלה פרוינד על מחבל שביצע פיגוע בירושלים בשנת 1992, כמעין סמל לאנושיות בתוך היורה הלוהטת שהיא העיר הגדולה והקדושה בישראל. "הגברת לסמל לא הפכה / ושמה נמחק למעשה מהתודעה / אין בול שלה / אולי כי ישראל עוד בשלה ולא בשלה / לאמץ לחיקה גיבור / שגבורתו לא מלחמתית, גיבור / שגבורתו היא לא צבאית / גיבור שגבורתו רק מוסרית, גיבור אישה, ועוד חרדית", חתם שאנן סטריט את השיר הכואב על אירוע שהיה נדיר ב-92, עוד יותר נדיר ב-2003, וכנראה שכבר לא יכול לקרות בישראל של 2019.

טונה – "מרפקים" (מילים: איתי זבולון, מתוך "גם זה יעבור")

"הוא נולד בפתח תקוה, תוך כדי סופת ברקים / הרופא אמר 'חמודי, רק שאין לו מרפקים'". כשאנחנו חושבים על שחיתות, בדרך כלל אנחנו חושבים על משפט פלילי. על איזה מנכ"ל בנק או שר יושבים חפויי ראש, על עורך דין שמסתיר עדשה של מצלמה ומיילל מול המצלמות ש"מרשו זכאי". פחות מדברים על השחיתות ה"ארצית", זו שלא מגיעה לבתי המשפט כי אף אחד לא רואה את העיוות שבה. דווקא בתוך אלבום שיצאו ממנו כמה וכמה להיטים (בראשם "גם זה יעבור" ההמנוני ו"רוק 30" שחרך את גלי האתר), טונה מגיש את סיפורו של קומבינטור: הילד שגדל בלי מרפקים, הגיע למסקנה שרק איתם אפשר להתקדם בחיים, ובסוף גומר בקומה החמישים, ברצף שבין עסקים, נדל"ן, פוליטיקה ובופה. וזה היופי ב"מרפקים": שהוא לוקח אותך צעד צעד ממה שנראה לך טריוויאלי לגמרי, למצב שבו המרפקים הופכים להיות גדולים יותר מהגוף, לקליימקס שמגיע בדמות צעקה אחת וארבע מילים, ישר מקיץ 2011: הון, שלטון, עולם תחתון.