כך תהפכו את מילקי סוויט אנד סולטי החדשים לפצצת מאנץ' זוהרת

אני לא באמת זוכר מתי טרנד המתוק-מלוח נכנס לישראל, כנראה איפשהו במהלך העשור האחרון, אבל אם נשפוט לפי ההשתלטות של שילוב הטעמים הכביכול הרפתקני הזה על מדף החטיפים ותפריט הקינוחים, זה מרגיש כאילו תמיד היה שם. פנקייקים עם מלח ובייקון, שוקולד עם מלח ים, רטבי חמאות בוטנים וכמובן מלך הז'אנר – הקרמל המלוח – כולם הפכו לחלק לגיטימי, לפרקים אפילו צפוי, בחיבת המתוקים של ישראל.

כשחושבים על זה לרגע, זה ממש הגיוני. לא רק מבחינה קולינרית – אתם כבר יודעים, המלוח הופך את טעמי המתוק למורכבים יותר ויאדה יאדה – אלא גם מבחינה תרבותית. אנחנו אוהבים כמה שיותר, הכל או כלום, אז למה שלא נרצה לחוות בו זמנית כמה שיותר טעמים יחדיו? יאללה, זרקו פנימה גם חמוץ ונסגור עניין. עכשיו גם הזיקית הגדולה של המתוק הישראלי, הלא הוא מילקי, מצא לנכון לטבול את אצבעו המתקתקה גם בתחום המתוק-מלוח. את המתוק כבר היה לו, אז כמו שאמרה תמיד סבתא, הכל תלוי במלח. לא בהכרח סבתא שלי, סתם סבתא.

המהדורה החדשה לא מציגה טעם חדש למעדן המוכר, אלא שילוב שמגיע בדמות התוספות: מילקי שוקולדי רגיל אחד קיבל תוספת שברי בייגלה, ומילקי שוקולדי רגיל אחר (אבל עם קצפת בטעם אגוזים) קיבל תוספת של אגוזים בקרמל מלוח. על פניו, נשמע כמו חלום. בכלל, זו אולי הזדמנות לפרגן לליין מוצרי המילקי עם תוספת על הגג. מעבר לזה שהוא רעיון מצוין בפני עצמו (יוגורט עם תוספות מינוס הבריאות. גאוני!), גם התוספות שנבחרו לרוב מחמיאות למילקי ומשאירות מעדן כל כך פופולרי שקראו למחאה על שמו לרלוונטי גם 40 שנים אחרי שהגיע לישראל.

כששפכתי את תוכלת מכסה הבייגלה לתוך המעדן התרגשתי קלות. האקט הזה תמיד מרגיש כמו חטא קטן, אבל עכשיו כשאני מפזר מעל לקצפת את ערימת שברי הבייגלה המכובדת, מנסה וכושל לא לשפוך כלום הצידה, אני מפנים את קהל היעד של התפלצת הנאה הזו – סטלנים שאוהבים לערבב דברים. טעמתי כפית אחת לצורך ההגינות, ואז ערבבתי, וטעמתי שוב. שילוב הטעמים פשוט נהדר, הבייגלה מוסיף את הקראנץ' הרצוי, המילקי יציב כתמיד, אבל לא יודע. משהו חסר ואני לא מצליח לשים עליו את האצבע.

שלחתי את ידי לעבר המילקי עם האגוזי קרמל מלוח. אולי מכאן תבוא הישועה. שפכתי את תכולת האגוזים על הקצפת בטעם אגוזים, לא לפני שהגנבתי לפה חתיכה (נחמד. פחות דומיננטי ממה שהייתם מצפים). טעמתי כפית אחת, ערבבתי, טעמתי שוב. הטעם ללא ספק מעניין, אפילו טיפה יותר מורכב מחברו עם הבייגלה, הקצפת האגוזית בהחלט מוסיפה, אבל עדיין הרגשתי שחסר משהו. זה טעים מאוד, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל הרגשתי שחסרה לי איזו בעיטה קטנה שהובטחה, חסרה איזה קפיצה מפתיעה עם הכפית הראשונה, חסר… מלח! זה מה שזה, מלח!

האם אני באמת הולך לעשות את זה?, שאלתי את עצמי בעודי אוחז מלחייה מעל לשני גביעי המילקי. תיעלתי את הסטלן הפנימי שלי (עאלק פנימי) ואזרתי אומץ להודות שאני הבחור שעומד להמליח את המילקי שלו ב-3 בבוקר. זה לא קשור בהכרח למילקי, אבל נראה לי תורם לתמונה. פיזרתי בזהירות קצת מגבישי המלח, טעמתי, ועצרתי. הרמתי שוב את המלחיה והפעם כבר פיזרתי יותר בנדיבות. ערבבתי, טעמתי, וראיתי את האור. האגוזים פתאום נצבעו מחדש, הבייגלה התרענן בן רגע. פתאום זה הפך ממעדן טעים מאד לפצצת מאנץ' זוהרת, והכל בהינף כמה גרגירי מלח. איך סבתא של מישהו היתה אומרת? מלך שמים באהבה, או לא שמים בכלל. או אולי זה היה על חומוס? למי אכפת, אני בהיי מהרבה סוכר, ומבדיוק מספיק מלח.