"מי שהיה תולה שלט כזה בחברון היה חוטף מכות"

לומר בקול אחד: עד כאן

ניר ברעם, סופר

קמפיין השתולים הוא אולי הקמפיין הנבזי והמכוער ביותר שנעשה כאן. הוא אמנם נעשה על ידי חבורה עלובה במיוחד, אבל כמו שקורה לפעמים – גם אנשים כאלה יכולים להזיק. לפעמים מאוד. כל אדם שמשתף פעולה עם הקמפיין הזה ומסייע להפיצו על בניינים או ברשת – גם כמקצוען ומשיקולים מסחריים או כגוף "שלא מתערב" – ראוי לבוז עמוק. הדמוקרטיה וחופש הביטוי אמורים לאפשר דיון נוקב ולפעמים אפילו אכזרי ומכוער, אבל לא מסע הסתה שבעצם מאשים אנשים בבגידה – האשמה המוכרת לנו היטב מההיסטוריה של המאה ה־20.

הזחילה של חבורת אם תרצו מהשוליים אל המרכז – משמע הפיכתה לתנועה המשפיעה על סדר היום – היא התופעה המסוכנת באמת, והכוחות הדמוקרטים בישראל צריכים להתגייס כדי לעצור אותה. העובדה שהקמפיין הזה מקבל מקום בולט בתל אביב או בכל עיר אחרת בישראל, היא עדות לחולשת הדמוקרטיה הישראלית. מדוע זה קורה? כי הימין על מנהיגיו הפוליטיים לא באמת מתנגדים לפעולה של אם תרצו, נראה שהם אפילו מרוצים מקמפיין השתולים, הרי ראינו את ראש הממשלה דורש פתאום מיו"ר האופוזיציה לגנות את שוברים שתיקה. הדבר שמעניק כוח לחבורת אם תרצו הוא הגיבוי שהתנועה מקבלת מהימין הישראלי, בעוד שבחברה סבירה הימין השמאל היו אמורים לומר להם בקול אחד: עד כאן. לא בתל אביב, לא בחיפה, לא בבאר שבע, לא על בניינים ואפילו לא על ספסלים.

[tmwdfpad]

תגידו ביי ביי לדמוקרטיה

אלונה קמחי

אין שום הפתעה במהלך הזה של אם תרצו. לא יעבור זמן עד שגם יכלאו אותנו, השמאלנים, במחנות. מסע הדה לגיטימציה לשוברים שתיקה מתיר את דמם של אנשים והוא חלק מתהליך הסתה רחב יותר כלפי השמאל. זה בכלל לא משנה איפה הם תולים את השלט. השלט הוא רק סימפטום למחלה של החברה הישראלית. מחלה של התקרנפות, פריחה של לאומנות ופחד ושנאה מכל מה ששונה.

אני מפחדת. כן, גם בתוך תל אביב. בכל פעם שאוסרים על אנשים של שוברים שתיקה, אנשים שתרמו למדינה, להיפגש עם תלמידי בית ספר, או אומרים שאין להם זכות דיבור, זה ביי ביי נוסף לדמוקרטיה. תלו שלט אך זה עוד כלום – המשך הרי יבוא. אני מקווה שלא, אבל זו המגמה. כן, זה לא דמוקרטי, אבל זה בעיקר מאוד מאוד עצוב.

הפגנת שוברים שתיקה. צילום: אורן זיו

זה לא רק השלט

איתי פנקס ארד, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו

אז גם רוטשילד קיבלה את חלקה בקמפיין השתולים של אם תרצו. כמו היבטים אחרים במהלך הרעיל הזה, גם כאן השיקול היחצני בוטה וברור מאליו. אלא שהבעיה של הקמפיין הזה, בקיר ברוטשילד או בוול בפייסבוק, קשה וחמורה בהרבה מהשלט.

בתקופה האחרונה אנחנו הופכים לחברה של או או, בעד ונגד: בעד צה"ל או בעד השתולים, נגד המדינה או נגד הטרור/הערבים/ העולם. כל עמדה אחרת שמורכבת קצת יותר משתי מילים נמחקת כלא הייתה, ואיתה נמחק מי שמחזיק בה. אז מה אם הרוב המכריע בציבור בכלל לא נופל בתבנית הזאת? אין לו ברירה אלא לבחור צד – צר ושטחי ככל שיהיה. הרי גם אצלנו בשמאל יש ויכוח סוער סביב חלק מהפעולות שנוקטים ארגונים מסוימים, בעיקר מחוץ לגבולות המדינה, אבל לא זכור לי שמישהו הציע לשלול מאנשים את עמדתם כי היא שונה משלנו. אני כבר לא מדבר על רבים מהגורמים הרשמיים במוסדות המבוקרים, שהביקורת מחדדת את פעילותם ומשפרת אותם – גם בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.

אני שואל את עצמנו מה קורה לעצם הוויכוח בינינו כשאנשים מתבקשים בלית ברירה להיות הכל או כלום בכל נושא שהוא. אז אני, רס"ן במילואים (ללא כל קשר לגאווה או בושה), לא נגד הבעד וממש לא בעד הנגד, אני מתעקש על הזכות להחזיק בעמדה מורכבת יותר משתול או קדוש. אם תרצו, המציאות בעיניי מורכבת יותר, וגם אם ממש תרצו לא תצליחו לצלוב את חופש הביטוי וחופש המחאה או למרוח אותם על קיר בשדרה.

בחברון הם כבר היו מקבלים מכות רצח

יגאל סרנה, עיתונאי

בית המשפט קבע שעמותת אם תרצו היא סוג של תנועה פשיסטית, ועדותו של פרופ' זאב שטרנהל, מומחה לתנועות פשיסטיות, חיזקה קביעה זו. תליית השלט בשדרות רוטשילד לא נמצאת במסגרת חופש הביטוי, גם קמפיין השתולים וגם התנועה לא נכללים במסגרת הרחבה מאוד הזאת של חופש הביטוי. מכאן שלהיתלות בזכות חופש הביטוי ולשים את השלט דווקא בשדרה הזאת, שדרת חופש הביטוי שבה התחילה המחאה לפני ארבע שנים, זה בעיניי אקט הרבה יותר בוטה ואלים מאשר לתלות שלט ענקי של קמפיין שוברים שתיקה ביישוב היהודי בחברון.

אני תוהה אם שלט כזה היה מחזיק שנייה אחת, ואם להיות מדויק – אלה שהיו תולים אותו כבר היו מקבלים מכות רצח. בתור מי שגר ממש ליד השלט הזה, אני מסרב לראות את התועבה הזאת, שמסיתה נגד אנשים שאני מכבד ומעריך מאוד, תלויה ליד הבית שלי.