"מלחמת 90 הדקות" לא עובד לא כטרגדיה ולא כקומדיה

אחרי עשר שנות מלחמה הציע הנסיך הטרויאני פאריס לסיים אותה באמצעות דו קרב בינו לבין המלך היווני מנלאוס. שני הצדדים הכריזו על הפסקת אש, אך כשפאריס הפסיד ללוחם המנוסה ממנו, האלה אפרודיטה הצילה אותו, וזאוס גרם לקשת טרויאני לשלח חץ לעבר מנלאוס. המלחמה חודשה, וכמה ימים אחרי כן טרויה נפלה. אותו רעיון, שכישלונו תואר ב"איליאדה" של הומרוס, עומד בבסיס "מלחמת 90 הדקות", והפעם אין אלים שאפשר להטיל עליהם את האחריות לחרחור המלחמה, וגם לא נופך מיתולוגי.

העיבוד של איל חלפון לספרו של איתי מאירסון עוקב אחר ההכנות למשחק כדורגל בין נבחרות ישראל ופלסטין שיחרוץ את גורל שני העמים. הנבחרת המנצחת תעניק לעמה את הטריטוריה שבין הים התיכון לירדן, והעם השני יתפנה מכאן. נקודת המוצא של הסאטירה לכאורה הזאת היא מצב האין מוצא המתמשך, שמייצר רעיונות מטורפים. אבל על אף ההקפדה על הסגנון הכמו-תיעודי, הרעיון הנוכחי לא מניב פירות סאטיריים או קולנועיים, ונדמה שהיה מתאים יותר למערכון ב"ארץ נהדרת".

נורמן עיסא ומשה איבגי מגלמים את ראשי התאחדויות הכדורגל המתחרות, שהמשא ומתן ביניהם על כללי המשחק – האם זכות השיבה תקפה לגבי השחקנים שיכולים להשתתף? – ועל השופטים הבינלאומיים שיפקחו עליו, אמור לייצג באופן אלגורי כמה מהשאלות הגדולות של הסכסוך. פה ושם יש רגעים קולעים – כמו איך פותרים את בעיית ההזדהות של כדורגלן ערבי המשחק בנבחרת ישראל – וגם בדיחה או שתיים שידברו לאוהדי כדורגל מושבעים, אבל זה לא סרט ספורט ובסך הכל לא ברור בשביל מה זה טוב. הסרט לא עובד כקומדיה, וגם לא כטרגדיה. כחיווי פוליטי הוא לא מנסח שום אבחנה מעניינת במיוחד, והסוף פחדני.

הסצנות הטובות ביותר עוקבות אחר בני זוג פורטוגלים – מנהל האצטדיון שבו יתנהל המשחק ואשתו – שמביטים על כל העניין בחצי עניין, והם הדמויות היחידות שניחנות באנושיות בסיסית שאפשר להתחבר אליה.

על מה הסרט? ההכנות למשחק כדורגל בין נבחרות ישראל ופלסטין שיקבע את גורל העמים.
ללכת? לא. עדיף לקרוא את "האיליאדה".