אל תחפשו אהבה בתחתית מנה חמה, ואל תשאלו אותנו איך גילינו

האם יש מילה יותר יפה בשפה העברית מאשר מוקרם? כנראה שלא, ואני מאתגר אתכם למצוא אחת. זו מילה שנותנת תחושה חמימה, עוטפת, נימוחה ומתקתקה. רק מאכלים טעימים זוכים להיות מוקרמים, רק אוהבי אוכל מוגזם חולמים על מוקרם ובימי חורף קרירים במיוחד, גם אני חולם להיות מוקרם. כנראה שגם באסם חלמו להיות מוקרמים, כי סדרת המוקרם של מנה חמה צוללת לתוך הצד הסמיך של השמנת, גם אם אין לאף אחד אשליות שאחד מרכיבי המנה עשוי לכלול שאריות של שמנת או גבינה.

הדבר הכי טוב שאפשר לצפות ממנה חמה הוא זיכרון של ארוחה טעימה. זה לא אשמתם, אם לשאול את דבריו של ראובן מ"ארץ נהדרת", אלה חוקי הפורמט. ארוחה חמה בכוס פלסטיק שמוכנה תוך שמונה דקות בתוספת מים לא אמורה להיות תחליף למזון מפנק, וגם לא חטיף קליל. הן תחליף מזון של ארוחות הערב (ובימים קשים, גם צהריים ובוקר), הדבר שאוכלים כדי לשקר לגוף שלכם שהנה – אכלתם משהו. בקיצור, הם מקלחת המגבונים של התזונה.

מנה חמה פסטה ברוטב פטריות מוקרם

עם ערימת הציפיות הנמוכה הזו ניגשתי לסעודת מנה חמה, אולי שילוב המילים העצוב שכתבתי מימיי. בכלל, בהתחשב בכך שמדובר באוכל שנועד לרווקים עם מקרר מלא אוויר, מנה חמה ראויה להישפט בסטנדרט אחד – האם מדובר בארוחה עצובה? ובכן, שמחתי להיות מופתע. התחלתי בטעימת הפסטה ברוטב עגבניות מוקרם, וגיליתי שזה אשכרה משהו שאני יכול לאכול. נכון, אני לגמרי נופל בקטגוריית המקרר הריק, אבל מנה חמה מעולם לא הייתה לטעמי (אני יותר אדם של ביסלי גדול). עבורי, היא תמיד הייתה מים רותחים עם קצת דברים צפים בתוכם.

זה לא המקרה עם העגבניות המוקרמות. ראשית, המים הרותחים נספגים ברובם בפסטה עצמה, המזכירה מקרוני דקיק ומסתלסל, ושאר הנוזלים שנותרו התעבו מעט בעזרת מה שאני רק יכול להניח שהוא אבקת קסם. שנית, הטעם ממש לא רע. לקרוא לזה מוקרם יהיה הגזמה פרועה, אבל זה בהחלט מזכיר בטעמו את המנה שבהשראתה נוצר, עם התנגשות הטעמים בין החמצמצות הקלה של העגבניות למתיקות של השמנת. ככל שצללתי במורד הכוס, הרוטב הפך לדומיננטי יותר וטעמי האבקה השתלטו על המנה, אבל לא אשקר – היא נאכלה עד הפסט האחרון (פסט זה צורת יחיד של פסטה, לא?).

ואז עשיתי טעות של מתחילים – ניגשתי למנת הפסטה ברוטב פטריות מוקרם עם ציפיות. אני גם ככה מעדיף רוטב פטריות על עגבניות, ואם חיבבתי את הראשון, ציפיתי במינימום לחבב גם את השני. להגנתם לקח לי כמה כפיות פלסטיק (כלי ההגשה המקובל למנה חמה) כדי להבין שחטאתי בהיבריס קולינרי, אז לפחות חצי מנה נאכלה לפני שהבנתי שהפעם שום ארוחה טעימה לא תעלה בזיכרוני.

הרוטב אמנם הסמיך אף יותר מהעגבניות, אבל הטעם היה פספוס. הוא לא רע, הוא לא טוב, הוא בטח לא פטריות. הוא פשוט קיים כזה, מתאמץ להידמות בלי הצלחה לדבר מה שראה פעם שמנת. חתיכות הפטריות היבשות (4%, אם נאמין לרשימת המרכיבים) נשארו יבשות בעיקרן, וגם כשנעטפו ברוטב היה להן טעם של קרטון שהושרה בנזיד פטריות. רציתי לאהוב אותו, אבל הוא לא רצה לאהוב אותי חזרה, ובסופו של דבר, מהי מנה מוקרמת אם לא אהבה? אוקיי, במקרה של העגבניות המוקרמות, טכנית זאת לא אהבה, מקסימום ידידות, פעם ב… כשארצה לשקר לעצמי שאכלתי.