מסיבת שחרור: היום שבו ההתפרקות חצתה כל גבול

זה קרה לפני שנתיים או שלוש במסיבת גג של ידיד מסוג מכר. לתומי חשבתי שזו תהיה מסיבה סגורה לחברים מסביבת הלימודים שאותה חלקנו באותה תקופה. בפועל, כדי לכסות את הוצאות המסיבה וכדי לתרום למושג הנזיל "אווירה" הזמין הבחור קאמפ שלם של המידברן, את העולם וגם את אחותו. מה שהתחיל כאירוע אחר צהריים נעים התפתח במהרה ללילה של צפיפות אימים, שברי מוזיקה תמוהים בתוך הכללי ודביקות שאין לדעת בביטחון מה מקורה, אבל הורגשה היטב במגע שלא מרצון עם זרים אוהבי בריות.

לסיפורי פורים נוספים:
התחפושת שהרסה לי את החג
איך שרפתי את חבר שלי בפורים
בילוי במחיצת בר רפאלי
הטראומה שלי מפורים

הסיפור של יעל סגרסקי

מתוך אורגיית החיבוקים הרטובה הזו קשה היה לפלס את הדרך לשירותים, ועד שכבר הגעת אליהם, נדרשת לחכות כרבע שעה לפחות. אט אט התארך התור עד כדי חלישה על המסיבה עצמה, ומי שנתקף בדחף פתאומי להשתין – אירוע לא נדיר כשצורכים כמויות אלכוהול אדירות בבת אחת – נאלץ לחפש מפלט בקומות הבניין התחתונות. כשהגיע הרגע ונקראתי אל השלפוחית, לא נותר לי אלא לעשות כמנהג כולם ולרוץ מטה לאורך חמש קומות הבניין. שם לא חיכו שירותי פלא הפתוחים לכל, אלא חניה פרטית של הבניין שבה השתינו כולם. ביחד. וגם חיכו בתור. אליה. כדי להשתין.

באופן מפתיע, כפי שזיכרוני מעלה עכשיו, את התועבה המצחינה הזו ניהלו בשוויון נפש מוחלט שני "שומרים" בני 20 בערך, שהאל יודע מי שם אותם על המשמר לצורך המשימה. האם היו דיירי הבניין? סביר להניח שלא. ואם כן, הם ניחנו באדיבות מעוותת לחלוטין. השניים עמדו בכניסה לשטח החניה והכניסו בכל פעם זוג מטילי צרכים, בעודם מבטיחים שהשאר יחכו בתור במטרה להגן על הפרטיות.

כך, לאחר דקות של ציפייה ובעתה, עברתי את המחסום ודילגתי בינות שלוליות צרכים אל נקודה מרוחקת שבה כבר הטילו מימיהם כל הדורות לפניי. "פשוט להשתין?", לחשתי לבת לווייתי ששמרה עליי בעת מעשה כמנהג חברות אמת. "כן", היא ענתה לי, "נו, אף אחד לא רואה". כשהפשלתי את מכנסיי בחסות החשכה החלקית ביותר היה ברור לי שכולם יכולים לראות, אבל אין אדם שברגע הזה לא משפיל את ראשו. גם גדולי החבקנים של המידברן, המהלכים רק עם חיתול לישבנם בתואנת "התחפשתי למוגלי", נראו כעת מבולבלים וחפויי ראש.

אפילו הם הבינו כי לחשיפה האנושית יש גבול, וברגע הזה חצינו אותו כולנו באופן בלתי נסלח. כשיצאתי משם הרגשתי לראשונה ששתיתי עד לא ידע. ביקשתי לתפוס מונית בהקדם האפשרי, מהלך שנועד לכישלון, כידוע, או להוצאה כספית מגוחכת של 70 ש"ח עבור עשר דקות נסיעה.

"נלך ברגל?", הציעה חברתי. "מונית עליי", אמרתי, "אם לא אתקלח עכשיו, אני מאבדת צלם אנוש". כעבור חצי שעה כבר הייתי רעננה ונקייה, אבל כתם האיכסה לא ירד מנפשי חודשים, ומאז לא חזרתי עוד למסיבות הגג המפורסמות של אלנבי. לחיי השתכרויות נקיות.