מסכה לפנים

ג'וזפה ורדי הוא כנראה מלחין האופרות הפופולרי והאהוב ביותר בעולם, לכן רק הגיוני שכמעט בכל שנה האופרה הישראלית מעלה לפחות הפקה של אחת היצירות הרבות שלו. העונה המגמה הגיעה לשיא מסוים, עם שלוש מתוך תשע הפקות ברפרטואר שהן פרי עטו של המאסטר האיטלקי. "נשף המסכות", ההפקה הראשונה מבין השלוש, מתגלה כהצלחה מרשימה כיוון שהיא משכילה לשלב בין בימוי ומשחק משובחים לביצוע מוזיקלי ראוי.

עלילת "נשף המסכות" מספרת על הדוכס ריקרדו, שחייו מאוימים על ידי מהפכנים חורשי רעה אך מה שמעניין אותו באמת הוא אהבתו לאמליה היפה. הבעיה היא שאמליה היא אשתו של חברו הטוב ביותר של ריקרדו, רנאטו. מהר מאוד העלילה הפוליטית וזו הרומנטית מתנגשות, מה שמוביל כצפוי לסוף טרגי.

"נשף המסכות" אולי לא ניצבת במדרגה הכי גבוהה מבין האופרות של ורדי ויש בה פחות "להיטים" מוזיקליים מאשר ב"ריגולטו" או "לה טרוויאטה", אבל גם היא בכל זאת יצירה צלולה ויפה בעלת מעוף קלאסי. היופי של היצירה בא לידי ביטוי הולם בהפקה הנוכחית, שבוימה על ידי מיכאיל זנאנייצקי הפולני – שם חם בעולם האופרה שבין השאר הפך לבמאי הצעיר ביותר שביים הפקה באופרה לה סקאלה האגדית באיטליה. זנאנייצקי מייצר הפקה רעננה וטובה שמצליחה לשלב באופן מרשים בין גרנדיוזיות אופראית קלאסית לבין טאצ'ים של תיאטרון עכשווי, בייחוד בכל הנוגע לשימוש החכם והיצירתי שלו בווידיאו. אין כאן קיצוניות אסתטית שאפיינה את ההפקה השנויה במחלוקת של "ארנני", שהוצגה כאן לפני כמה שנים, ועל כן גם מי שלא אוהב שמתעסקים לו עם קלאסיקה עשוי ליהנות מאוד. מעבר לעיצוב המצוין של לואיג'י סקוליו, ההפקה מתאפיינת, באופן נדיר, גם בבימוי מוקפד של הסולנים ושל חברי המקהלה שמפיקים ביצועים משובחים. מבחינה מוזיקלית אף ביצוע לא מתעלה לגבהים, אבל כולם עושים עבודה טובה ומרשימה.

מאפיין משמח נוסף של "נשף המסכות" הנוכחי הוא הדומיננטיות של סולנים ישראליים. הסופרן אירה ברטמן, שהופכת אט אט לסולנית בעלת שיעור קומה, עושה עבודה יפה בתפקיד אמליה, הבריטון בועז דניאל מרשים וכריזמטי בתפקיד רנאטו, והילה פחימה הצעירה מצוינת בתפקיד אוסקר. ברוב המקרים נהוג ללהק לאופרות שעולות כאן בעיקר סולנים מהעולם, מתוך הנחה שקשה מאוד להעלות הפקה ברמה גבוהה על בסיס כוחות מקומיים בלבד. ההפקה הנוכחית מוכיחה שאם רוצים – זה בהחלט אפשרי.

השורה התחתונה: הפקה מהנה שמשלבת היטב בין קלאסי לעכשווי