שחור, לבן וצבע
יותר ממיליארד צופים בעולם יצפו החודש בנבחרת ברזיל משחקת במונדיאל במדיה הצבעוניים, ולא יראו את הצבעים שפעם היו חזות הכול בכדורגל הברזילאי: צבע עורם של השחקנים. איך הפך הכדורגל הברזילאי למשחק החוצה גבולות של גזע וצבע עור?
כאשר עיני העולם כולו יהיו נשואות החודש לברזיל, שם נבחרת הכדורגל של המדינה תעלה למשחק הפתיחה של המונדיאל, יש להניח שמעטים בלבד, אם בכלל, יבחינו בצבעים שיתגלו לנגד עיניהם. הסלסאו (Seleção) האהובה, כך מכונה נבחרת ברזיל (כלומר פשוט "הנבחרת"), תעלה במדיה החדשים בצבעי הצהוב-כחול-ירוק המוכרים, צבעי הדגל של ברזיל. זהו הדגל שבמרכזו מופיע עיגול כחול עם 27 כוכבים (כמספר המדינות בברזיל), המוקף סרט לבן ועליו הכיתוב "סדר וקדמה". יותר ממיליארד צופים בעולם כולו יביטו בנבחרת במדיה הצבעוניים ולא יראו את הצבעים שפעם היו חזות הכול בכדורגל הברזילאי: צבע עורם של השחקנים.
גם בלי לדעת בדיוק אילו שחקנים יזומנו לנבחרת ברזיל ערב המשחקים עצמם, ברור שבחבורה שתמנה יותר מ-20 שחקנים יהיה ייצוג ללבנים, לשחורים ולבני תערובת. איש לא יעסוק בשאלה כמה לבנים יש בנבחרת, כמה שחורי-עור או מה צבע עורם של כל מי ש"באמצע". רוב השחקנים לא יהיו לבנים. עם זאת, קשה להניח שיהיו בהם שחורים. ברזיל היא ארץ של תערובת גזעית ורובם הגדול של תושביה הם בני תערובת. בין שאדם נראה לנו לבן או שחור, הדעת נותנת שהוא בן תערובת. סיווגים פורמליים של גזע הם עניין שאבד עליו הכלח בברזיל של שנת 2014.
הכדור הוא לבן
לקורא בן ימינו, הדיון שפתחנו בו עשוי להיות משונה מעט. כשאנחנו חושבים על מריו באלוטלי, שחקן כדורגל שחור המשחק בנבחרת איטליה, אנחנו יודעים שהוא נולד למהגרים מגאנה ואומץ על ידי זוג יהודים איטלקים. נוכח נבחרת גרמניה, שיש בה בנים של מהגרים טורקים כמו מסוט אוזיל, אנחנו מודעים למציאות של גרמניה בת ימינו, ארץ עתירת מהגרים מוסלמים. כך אנו מבינים גם את ההרכב הגזעי של נבחרת צרפת, שמשופעת בצאצאי מהגרים מן המגרב, ממושבות צרפת באפריקה ואפילו מפולינזיה הצרפתית. זכייתה ההיסטורית של נבחרת צרפת בגביע העולמי בשנת 1998 לוותה בהצהרות נלהבות של ממשלת צרפת, ולפיהן מדובר ב"ניצחון הפרנקופוניה", כלומר בניצחון דוברי הצרפתית – דרך לחגוג את הגיוון האתני בנבחרת בלי להתייחס אליו באורח מפורש, ועם זאת תוך שמירה על הסדר הקולוניאלי הצרפתי הישן, הרואה בצאצאים של בני המושבות הצרפתיות לשעבר נכס של המדינה הצרפתית
ואולם, כשאנו מביטים בשחקני נבחרת ברזיל, אנו עומדים בפני מצב שונה, בוודאי מן הבחינה ההיסטורית. בגרמניה ובצרפת (והמצב דומה בהולנד, בבלגיה, באנגליה ובארצות אחרות באירופה), עד לפני דור או שניים, לא היו מהגרים מאפריקה ולא השתקעו בהן אנשים כהי עור. בברזיל האוכלוסייה שמוצאה באפריקה היא חלק עיקרי מהארץ, מהאוכלוסייה, מהתרבות ומכל היבטי המציאות זה דורות רבים. אפריקאים הובאו לברזיל על ידי השלטון הקולוניאלי הפורטוגלי כדי לשמש עבדים בעיקר במטעי הסוכר ובאחוזות החקלאיות, ובתוך זמן קצר החלו האוכלוסיות להתערבב, לבנים-פורטוגלים, שחורים מאפריקה ובני העמים הילידיים שחיו בארץ מאז ומעולם. אך משחק הכדורגל בברזיל, שהוא היום אחד מסימני ההיכר העיקריים של המדינה, החל בעצם כמשחק של לבנים.
משחק הכדורגל הגיע לאמריקה הדרומית במחצית השנייה של המאה ה-19. ראשית הוא הגיע לארגנטינה, לבואנוס איירס. לאחר שמלחים אירופאים, בעיקר מן האיים הבריטיים, פיתחו מנהג לשחק כדורגל בנמל של בירת ארגנטינה, הקימו בה בני המושבה האנגלית בשנת 1867 מועדון כדורגל. הכדורגל בצורתו המודרנית גובש באנגליה, שם גם נקבעו חוקיו כפי שהם מוכרים היום. ב-1891 הוקמה ליגת הכדורגל הראשונה של המדינה ובאותה שנה כבר התקיימה אליפות ראשונה בארגנטינה, ורוב השחקנים היו אנגלים. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1894, הגיע הכדורגל לברזיל. האחראי לכך היה בחור בשם צ'רלס מילר, בנו של מהנדס רכבות סקוטי שהיגר לברזיל ולאחר שנים שלח את בנו ללמוד באנגליה. אם הבן למד משהו בסאות'המפטון, שבה שהה שנים אחדות, היה זה כיצד לשחק כדורגל. מילר הביא את המשחק לנמל סנטוס בסאו פאולו בברזיל ומשם הוא התפשט למחוז כולו. היה זה משחק של אנגלים, כלומר של לבנים, עסק קצת מוזר שהגיע מאירופה, בדומה ליתר המשחקים של מי שבאו מן האיים הבריטיים כמו קריקט, פולו וטניס.
הגעת הכדורגל לברזיל מתארת למעשה את האופן שבו התפשט המשחק באמריקה הדרומית כולה. זרים, לבנים, הביאו אותו מאירופה והחלו לשחק. מכאן התפתחו מועדונים, על פי רוב בשני מסלולים חברתיים שונים: מעמד הפועלים ארגן לעצמו מועדוני כדורגל סביב מקומות העבודה (הנמל, חברת הרכבות, הכורים), ואילו המעמד הגבוה אימץ את המשחק בהדרגה, כאחד השעשועים לשעות הפנאי, בסופי השבוע במועדוני ה"קאנטרי קלאב" האקסקלוסיביים. ייצוג פרולטרי לבן מצד אחד, שעשועי סוף שבוע לעשירים מצד אחר. ואולם, צעירים מקומיים רבים התאהבו במשחק המיובא של הלבנים והחלו לשחק כדורגל בכל מקום שהתאפשר להם. בתחילה שיחקו ביניהם, בחצרות, במגרשים נטושים וברחובות. לאחר מכן החלו להיות מוזמנים כשחקני חיזוק בקבוצות של הלבנים ואפילו לקבל תשלום צנוע, בסתר – אך לא במשחקים רשמיים. השחקנים המקומיים, שחומי העור, נחשבו ללהטוטנים ללא יכולת טקטית, וההשתתפות המוגבלת שלהם במשחקים מסוימים של הקבוצות המאורגנות של הלבנים נחשבה ל"תבלין" ולמופע.
שחור, לבן ומה שביניהם
בראשית המאה ה-20, בליגות הראשונות בברזיל, שיחקו קבוצות "לבנות". עם חלוף הזמן נוצרו קבוצות "שחורות" וקבוצות משני הסוגים התמודדו אלו מול אלו במשחקים בליגות המקומיות והאזוריות הסדירות שקמו במהירות בזו אחר זו. הזהות הגזעית של הקבוצות הייתה ברורה. כך למשל, קבוצת ואסקו דה גאמה, שהוקמה על ידי מהגרים מפורטוגל וצאצאיהם, הייתה "לבנה". כמוה גם קבוצת קורינתיאנס, שלבנים הקימו לכבוד ביקור של קבוצה אנגלית בעלת שם זהה. קבוצות שהוקמו על ידי שחורים ובני תערובת שנחשבו לשחורים נשאו זהות זאת מראשיתן וכך גם סווגו.
זהו המקום להזכיר ש"לבן" ו"שחור" היו שני קטבים בקשת של גוונים והרכבים גזעיים במציאות של ברזיל עוד מתקופת העבדות, בימי השלטון הפורטוגלי. ההפרדה הגזעית בכדורגל הברזילאי בראשית המאה ה-20 נשענה על הגדרות צבע וגזע שהיו מקובלות בברזיל דורות רבים קודם לכן. אדם שעשוי להיראות כיום לבן או שחור לא היה בהכרח מסווג ככזה בברזיל של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אם במועדון "לבן" יכלו לשחק לבנים בלבד ובמועדון "שחור" – שחורים בלבד, הרי שהיה צורך לקבוע מיהו לבן ומיהו שחור. מצד אחד, הסיווג הגזעי הישן היה בתוקף, והיו מוסכמות ברורות למדי באשר לקביעת הצבע הרשמי של אדם. מצד שני, היו מקרים משונים ומפתיעים שבהם אדם נחשב ללבן בחייו בכלל, אך בכדורגל סיווגו אותו דווקא כשחור.
המקרה הבולט ביותר מהסוג הזה הוא של מי שנחשב לכוכב הכדורגל הגדול הראשון של ברזיל, ארתור פרידנרייך. כפי שאפשר להבין משמו זרם בעורקיו של פרידנרייך דם גרמני, אלא שהדם של אביו הלבן היה רק מחצית מהסיפור. אוסקר פרידנרייך היה איש עסקים גרמני שהיגר לסאו פאולו ונשא אישה שחורה, צאצאית של עבדים משוחררים. בנם ארתור, שנולד בשנת 1892, התגלה כעילוי במגרש הכדורגל. כבנו של גרמני, פרידנרייך החל את דרכו בקבוצת "גרמניה" שנוסדה על ידי מהגרים גרמנים, כלומר קבוצה לבנה בתכלית. ואולם, משנת 1910, כשהתקדם לליגות הבכירות של מחוז סאו פאולו, גילה שמוצאו האפרו-ברזילאי מצד אמו כופה עליו סיווג כשחור. מבחינת חזותו, הדברים לא היו ברורים כל צורכם – עד שבחנו את שיערו, שהיה מקורזל כמעט כשל אפריקאי. פרידנרייך היה עלול למצוא את עצמו נאלץ לשחק בקבוצות "שחורות" בלבד, ולהיות מוגבל בהמשך הקריירה שלו. ואולם, הוא היה מוכשר כשד ובכל זאת – בן תערובת, ופיתח מנהג "להלבין" את עצמו על ידי שימוש בכמות נדיבה של ברילנטין שהיה מורח על שיערו. לאחר מכן הוא היה עוטף את ראשו במגבות חמות וממתין עד שהחומר יימס ושיערו המקורזל יוצמד לפדחתו, חלק כולו. כך הצליח פרידנרייך להגיע לקבוצות הלבנות החזקות ולקדם את הקריירה שלו בליגות של סאו פאולו ובנבחרת ברזיל. עד היום יש הטוענים שהוא המבקיע הפורה ביותר בהיסטוריה, אפילו יותר מפלה האגדי, אלא שרישום לא מסודר של השערים שלו מונע הכרעה בשאלה. פרידנרייך, בן התערובת בעל השם הגרמני, פרש ממשחק בשנת 1935 בגיל 43, גיל מופלג לכל הדעות, שבע הצלחות ועטור תהילה.
דעות קדומות וגילויי גזענות
בערך באותה עת, החלה החברה הברזילאית לדבר בגלוי על שאלת הגזע ומקומה בתודעה ובחברה של ברזיל. הסוציולוג הברזילאי המהולל ז'ילברטו פריירה כתב בחיוב רב על העושר הגזעי בברזיל, ותיאר אותו כתופעה ייחודית של המדינה שמתגאה עד היום בהישגיה בתחום האינטגרציה הגזעית, בעיקר על רקע היותה המדינה האחרונה לבטל את העבדות מכל ארצות אמריקה, בשנת 1888, לאחר שבחשבון כולל על פני יותר מ-300 מאות שנה של עבדות אפריקנית, יובאו לברזיל כארבעה מיליון אפריקנים. בשנות ה-30 של המאה שעברה, כתב פריירה על הכדורגל שהתפתח בארצו: "הסגנון שבו אנו משחקים כדורגל מנוגד לזה של האירופאים בשל שילוב תכונותיו, הכוללות ערמומיות, יכולת הפתעה, פיקחות וזריזות ובה בעת גם ברק וספונטניות אישית […] מגע הריקוד והחתרנות שמאפיינים את הסגנון הברזילאי מראים […] את החוצפה והססגוניות של המולאטו הטבועות כיום בכל גילוי אמיתי של המהות הברזילאית". סוציולוגים, אנתרופולוגים, חוקרי תרבות, מוזיקולוגים והוגי דעות ברזילאים התענגו על הגיוון העצום בארצם. ביחס למצב בארצות הברית באותן שנים, אין ספק שהמציאות הברזילאית שיקפה תקווה גדולה לעתיד. הסופר היהודי האוסטרי שטפן צווייג, שביקר בברזיל לפני מלחמת העולם השנייה ולבסוף היגר אליה, כתב ספר על הארץ רבת הגזעים: "ברזיל: ארץ המחר", ובו הוא העלה על נס את מצבם של השחורים בברזיל ואת התערובת המגוונת שנוצרה באוכלוסייתה של הארץ הענקית.
אלא שדרכם של הברזילאים שחומי העור בעולם הכדורגל, כמו בחברה הברזילאית כולה, לא הייתה קלה גם באמצע המאה ה-20. במציאות היומיומית רבו הדעות הקדומות וגילויי הגזענות. בעולם הכדורגל האינטגרציה בין הגזעים הייתה הדרגתית ואטית. קבוצות "לבנות" מסוימות, בעיקר אלו שהיו מבוססות באופן מסורתי על מועדוני קהילות הלבנים, בניהם של מהגרים אירופאים, לא מיהרו לפתוח את שעריהן לשחקנים כהי-עור. בעולם הכדורגל הברזילאי היה מקובל אז לטעון ששחורים אמנם מצטיינים בשליטה בכדור, בלהטוטנות, בזריזות ובתחבולנות על שטח קטן, אך שהם נעדרים ראייה אסטרטגית, אינם עובדים קשה מספיק באימונים ומתקשים למלא הוראות טקטיות. השחורים נזקקו לגיבור שיצעיד אותם לשלב הבא בדרך להכרה מלאה ולשוויון.
פלה ואידיאל "המשחק היפה"
במידה רבה היה זה פלה, שעלה לזירה הלאומית בשנים 1958-1957 וחולל את השינוי הגדול. פלה, נער רזה, שחור, מעיירה בפנים מחוז סאו פאולו, עלה לגדולה במדיה של קבוצת סנטוס. עד מהרה הוא גם זומן לנבחרת הלאומית, לקראת משחקי הגביע העולמי בשוודיה בשנת 1958. היום אנו יודעים שבנבחרת ברזיל שהתמודדה בשוודיה היו מתחים עצומים בכל הנוגע לשאלת הגזע. בשני המשחקים הראשונים שיחקה הנבחרת בהרכב "לבן" באורח יחסי. לאחר שני המשחקים שבהם הנבחרת לא הלהיבה, התקוממו השחקנים הבכירים נגד המאמן ולמעשה אילצו אותו להעלות למשחק השלישי הרכב מהפכני – הרכב שרוב שחקניו שחורים (והכול, יש לזכור, לפי הסיווג הברזילאי ל"שחור" ו"לבן"). אם בשני המשחקים הראשונים ישב פלה על הספסל, הרי שכעת הוא עלה בהרכב הראשון. לשונות רעות סיננו שאמנם טוב שבקבוצה יהיה שחור כדי "להוסיף פלפל" למשחק, אבל הרכב כזה בוודאי לא יצטיין ביכולתו להילחם, להתאושש מפיגור (הדעה הקדומה קבעה ששחורים ממהרים להתייאש ושרוחם נופלת אל מול קושי ממשי). והנה, ההרכב שהמאמן אולץ להעלות למגרש הצליח מאוד ולמעשה הדהים את העולם כולו ביכולתו. ניצחון רדף ניצחון, הנבחרת שיחקה נפלא וברזיל זכתה לראשונה בגביע העולמי. הרצון של השחקנים, שקודם לכן הודרו ובוזו, להוכיח את עצמם, הניב תוצאות. העולם גילה את ה-Jogo Bonito, הוא "המשחק היפה", אידיאל בכדורגל הברזילאי עד היום, הקובע שלא מספיק לנצח אלא שחובה על קבוצה או נבחרת ברזילאית לשחק יפה, להפגין כישורים אישיים וקבוצתיים מרהיבי עין ולבטא את מלוא היכולת על כר הדשא.
דרכו של פלה להצלחה עולמית נסללה בשנת 1958, אלא שלא היה זה סוף הדרך. מבט בתצלומי ההרכב הראשון של נבחרת ברזיל לאורך השנים מראה שאמנם ביחס לנבחרת של שנת 1930 (מועד קיומם של משחקי הגביע העולמי הראשונים באורוגוואי), שבה היה שחור אחד לעומת עשרה לבנים, ההרכב הפותח של שנת 1958 היה "מהפכני" למדי, עם ארבעה כהי-עור (ובהם פלה הנער) לעומת שבעה לבנים, אך התהליך ארך שנים.
פלה עצמו מספר לא מעט על הגזענות שחווה במהלך הקריירה שלו בברזיל. אחד הסיפורים האופייניים שלו מתאר מחנה אימונים של קבוצת סנטוס באזור כפרי שקט. באחד הימים קיבלו השחקנים ערב חופשי, ופלה ושלושה חברים נסעו לבלות בעיירה סמוכה. בשעת לילה, בדרך חזרה למחנה האימונים, אירעה תקלה במכוניתם. ארבעת הצעירים, כהי עור, נאלצו ללכת ברגל קילומטרים אחדים עד למלון במחנה האימונים. פלה סיפר את הסיפור שנים לאחר המקרה, ובתשובה לשאלת עיתונאי מדוע הם לא ניסו לעצור טרמפ, היישיר את מבטו ושאל: "ואתה חושב שמישהו היה עוצר באמצע הלילה לארבעה צעירים שחורים?".
בשנת 1970, כשפלה משתתף במשחקי הגביע העולמי במקסיקו בפעם האחרונה, ההרכב הראשון מראה חלוקה שווה בין שחורים ללבנים. בראשית המאה ה-21 המצב שונה לחלוטין: שמונה או תשעה כהי-עור מתוך 11 שחקני ההרכב. בסופו של דבר, עינינו החוזות בשינוי מתרגלות למציאות כפי שהיא: רוב השחקנים הם בני תערובת, צאצאים מובהקים של אפריקאים. מספר הלבנים המובהקים קטן והולך עם השנים.
ניצחון ברזילאי לכל הצבעים
כיום שאלות של גזע ושל צבע עור כמעט נעלמו מעולם הכדורגל בברזיל, בעוד הפריחה העצומה של התרבות הברזילאית בכל התחומים האחרים – מוזיקה, ספרות, שירה, אמנויות פלסטיות, צילום וגם ספורט – דווקא מלווה בדיון ער ומודע בשאלות המורכבות האלה. לזר המבקר בברזיל מזומנת עדיין אותה הפתעה נעימה שעליה דיווח צווייג בספרו; המפגש עם ארץ שבה לפחות ברמה המיידית, אין כל חשיבות לצבע עורו של אדם. מובן שגזענות מסוימת קיימת, אך הפתיחות והדמוקרטיה של ברזיל בת ימינו מאפשרות לפחות התייחסות לדברים וצמצום התופעות השליליות. במגרש הכדורגל כאמור, שאלת צבע העור אינה עומדת על הפרק. יש אפילו הטוענים שכמו בכדורסל המקצועני בארצות הברית, יש סימנים לרגש עליונות של השחורים ושל כהי העור על הלבנים.
בשנים מאז הזכייה האחרונה של פלה בגביע העולמי, ב-1970, זכתה ברזיל פעמיים נוספות בתואר והגיעה לסך של חמש זכיות – יותר מכל מדינה אחרת. שיחקו בשורותיה גאוני כדורגל לבנים כמו זיקו וסוקרטס וגם גאונים שחורים כמו רונלדיניו. הקיץ, כשהסלסאו תעלה על כר הדשא במדיה המוכרים, איש לא יעסוק בצבע עורו של ניימאר, כוכבה הגדול. כל מה שהקהל העצום ירצה לראות הוא ניצחון ברזילאי. ורצוי מאוד שהנבחרת תפגין Jogo Bonito, תמצית אופיו של הכדורגל הברזילאי, החוצה גבולות של גזע וצבע עור.
__________________________________________________________________
יורם מלצר – סופר ומתרגם, מחברם של חמישה ספרים: "שלג באלבניה", "האם ליסבון קיימת?", "האיש שנקבר פעמיים", "חיבת ציון" וכן מונוגרפיה על פלה וכדורגל בברזיל – "פלה: אל בשר ודם".