ירוק הוא הלבן החדש

העיירה הצרפתית שאמוני, למרגלות המדרונות הצפוניים של מון בלאן, ידועה בעיקר בזכות אתר הסקי המפורסם שלה. אבל גם בחודשי הקיץ תוכלו למצוא בעיירה ובסביבתה שלל אטרקציות מעניינות לא פחות

6 ביולי 2014

הדבר הראשון שרואים באוטובוס הנוסע משדה התעופה בז'נבה לכיוון העיירה שאמוני (Chamonix) במזרח צרפת – זה ירוק. אבל הירוק כאן אחר. לא ירוק כמו בארץ, שרואים שהיה פעם צהוב, אלא ירוק אמיתי. אני קוראת לזה ירוק-שאמוני. לאחר נסיעה של כשעה, שברובה הצמדתי את אפי לזגוגית החלון בהתפעלות, הגענו לשאמוני. אולי זה יישמע קצת שמלצי, אבל הרגשתי כאילו הגעתי לעיירה מהאגדות, כזו שרואים בסרטים של דיסני. חלונות מעוטרים באדניות פרחים, קונדיטוריות מלאות במקרונים בצבעים שונים וחנויות קטנות שמנצנצים מתוכן קריסטלים בכל מיני גדלים וצורות. מסביב הרים עם פסגות לבנות ועצים, כן, שוב – ירוקים. בחורף הכל שם לבן, אבל בחודשי הקיץ מתערבב הלבן עם צבעי הסביבה. אמנם האטרקציות שונות בעונה זו, אבל הן מיוחדות לא פחות מסקי (ובעיני, בתור מישהי שהסקי היחיד שעשתה היה בחרמון עם שקית ניילון – אפילו יותר), והן כוללות נסיעה ברכבת ל"ים הקרח" (Mer de Glace) ונסיעה ברכבל לפסגת אגוויי די מידי (L'Aiguille du Midi), אחת מפסגות הרי מון בלאן (Mont Blanc) והמקום הכי יפה שהייתי בו.

רכבל אל עבר העננים

ביום הראשון החלטנו לטפס במעלה רכס מון בלאן. התחלנו את היום בנסיעה ברכבת בעלת קרונות אדומים (שהוקמה ב-1908), שלקחה אותנו מעלה-מעלה אל פסגה הצופה אל הקרחון. הסיפור מאחורי המקום מעניין לא פחות מהנסיעה אליו. עד המאה ה-18 נחשב האזור למקולל. הקולות שבאו מהיערות (קולות בעלי החיים והרוחות העזות), השלג שירד שם והתנאים הקשים, כל אלה הרחיקו את האנשים מהמקום, ואגדות מסתוריות אפפו אותו. ואולם בשנת 1741 החליטו שני בריטים לחקור את ההרים, והם אלה שגילו את הקרחון, הנחשב לגדול ביותר בצרפת. כאשר צופים בקרחון מלמעלה הוא אכן נראה כמו ים שקפא. מר דה גלאס נמצא במרחק שלושה קילומטרים משאמוני ומשתרע על פני 12 קילומטר. בדרך אליו אפשר לראות את היערות העצומים המקיפים את המקום.

משם חובה להמשיך למקום היפה ביותר שתהיו בו: פסגת אגוויי די מידי, שמגיעה לגובה של 3,842 מטר ומשקיפה אל פסגות המון-בלאן (4,810 מטר). אמנם הנסיעה ברכבל מלחיצה מעט (מצאתי את עצמי אוחזת בחוזקה בידית, מסתכלת סביבי ורואה רק ערפל), אבל היא שווה כל רגע. כשמגיעים לפסגה (לאחר עצירה בתחנת ביניים ועלייה לרכבל נוסף) התחושה מסחררת מעט: גם מהחמצן הדליל בגבהים האלה, אבל בעיקר מהנוף העוצר נשימה. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר היה כשהשמש יצאה, השמים התבהרו והפסגות הלבנות של המון-בלאן התגלו במלוא הדרן. לרגע כל האנשים מסביב פשוט שתקו, והדבר היחיד שנשמע היה לחישות עצורות של "ואו". בשקט בשקט. כדי שלא להפריע לנוף.

אני והסגוואי באנסי

למחרת נסענו לעיירה אנסי (Annecy), כ-100 קילומטר משאמוני, הצמודה לאגם הקרוי על שמה. הרומאים ייסדו במקום עיר במאה ה-1 לפנה"ס, והנהר המקיף אותה שימש למסחר. לאחר טיול בעיר העתיקה (אל תפספסו את השוק המקומי: בימי ראשון בגדים ואוכל, בשלישי ושישי רק אוכל, בשבת האחרונה בכל חודש – שוק פשפשים), המשכנו לשיט באגם, שבו בעיקר צפינו להנאתנו בבתים המצוירים, בפסגות הלבנות ובירוק שנשקף מכל פינה פנויה. ומשם לשיא היום: נסיעה בסגוואי.

כדאי שאפתח ואומר שהנסיעה בסגוואי אמורה להיות הרבה פחות מסובכת ממה שאני עשיתי ממנה. בשעה ששאר הקבוצה כבר למדה להסתובב, לעצור, לנסוע אחורה וקדימה ואפילו לבצע תרגילי אקרובטיקה קלילים, אני עדיין הייתי בשלב הבסיסי ביותר: לעלות על הסגוואי בלי ליפול. רק לאחר ששאר הקבוצה החלה להפעיל לחץ והמדריכים הבטיחו לי שייסעו לידי ולא יעזבו אותי אפילו לרגע, יצאנו לסיבוב בעיר. אחרי רבע שעה כבר הרגשתי שאני שולטת בנסיעה, ואחרי חצי שעה הצלחתי לנסוע לבד, ואפילו להצטרף לאלה שנוסעים ראשונים (בסופו של דבר, על אף ההימורים שאני זו שאפול, מישהי אחרת היתה זו שאיבדה שיווי משקל ונפלה על המדרכה בבושת פנים).

לאחר הנסיעה יצאנו לטיול רגוע בעיר, שכלל כניסה לחנויות מזכרות קטנות ומתקתקות שעוצבו במיוחד לתיירים כמונו. העיירה שוקקת בתי קפה ומסעדות, ומומלץ להעביר בה יום שלם של רוגע ושלווה.

לסיכום, נכון שהאלפים מתקשרים לנו עם סקי ועם חורף, אבל בחודשי הקיץ המקום מרהיב ביופיו, מלא באטרקציות ומומלץ ביותר. אז לכל מי שנוסע – לא לשכוח כובע צמר ומשקפי שמש. את הווַליום תשאירו בבית. השלווה נמצאת באלפים, בצרפת.

מיכל ברונר – עורכת מגזין "גליליאו"

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הצרפתית