פורטוגל על הגל

לאחרונה הופכת פורטוגל ליעד תיירותי אטרקטיבי ומסקרן עבור תיירים מישראל. גם למחוז אלגרב שבדרום יש הרבה מה להציע

2 ביוני 2014

אחת המדינות שתמיד סקרנו אותי הייתה פורטוגל – מעצמה ימית שממנה יצאו לראשונה מגלי הארצות האירופים למסעות מחקר חובקי עולם, ושלמרות מיקומה בדרום-מערב אירופה טרם התגלתה לחלוטין על ידי תיירים מישראל.

הסיבה נעוצה כנראה במיעוט הטיסות הישירות מישראל לפורטוגל, אך הקיץ המצב עומד להשתנות. הטיסות בקו תל אביב-ליסבון יתוגברו וזו בהחלט הזדמנות מצוינת לגלות יעד חדש.

החל מאמצע מאי-תחילת יוני ועד סוף אוקטובר יצאו מדי שבוע שלוש טיסות שבועיות מישראל לליסבון הבירה (על ידי ישראייר וסן דור), ובמהלך סוכות תציע קלאב מד שתי חבילות נופש למועדון הרשת בדרום המדינה, הכוללות טיסה ישירה לפארו (Faro) ושהות של חמישה לילות (החל מ-1,050 אירו לאדם).

כפרים קטנים צבועים לבן. צילום: שלי דרוב
כפרים קטנים צבועים לבן. צילום: שלי דרוב

דגים טריים והמון חרובים

בחודש מאי האחרון סימנתי וי נוסף ברשימת יעדי החובה שלי בעולם, וביקרתי לראשונה בפורטוגל. הביקור שלי כלל את המחוז הדרומי בלבד, מחוז אלגרב (Algarve), הנמצא במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה מהבירה ליסבון. מדובר באזור בעל ערך תיירותי עצום, עם חופים מרשימים הנחשבים לטובים בעולם, אתרי גולף אטרקטיביים, אווירה כפרית אותנטית ואוכל מצוין, שמבוסס בעיקרו על דגה עשירה וטרייה היישר ממי האוקיינוס הקרירים.

מחוז אלגרב מתפרנס בעיקר מתיירות ומהווה מוקד משיכה לחובבי גולף. מזג האוויר כאן דומה לזה שבאזורנו, עם טמפרטורות שמטפסות עד 36-35 מעלות בשיא הקיץ ומגיעות ל-14-13 מעלות בממוצע בחורף, שברובו אינו גשום.

יותר ממחצית אוכלוסיית המדינה עוסקת בחקלאות, וגידול חרובים הוא אחד מענפי החקלאות העיקריים והמכניסים ביותר באזור. כמעט כולם מגדלים כאן עצי חרוב כי תוצרתם, שמשמשת לתעשיית מוצרי תחליפי הסוכר, הפארמה והקוסמטיקה, מכניסה מאוד. גידולים נוספים שאופייניים לאזור הם עצי שקד ותאנה, ובשווקים השונים נתקלתי בלא מעט מעדני תאנים משולבים בעיטורי שקדים.

הטיול באלגרב מתאים לכולם, גם למשפחות עם ילדים, כיוון שהאזור מציע שלל אפשרויות שמתאימות לכל גיל. הדרך הטובה ביותר היא לבחור מקום לינה הסמוך לים וכך ליהנות מבטן-גב בחופים היפים בימים שבהם לא מתחשק לנסוע. לחלופין אפשר לשכור רכב ולצאת לטיולי יום קצרים. אני התארחתי במועדון קלאב מד "דה באלאיה" (Club Med Da Balaia 4 tridents), השוכן במרחק כחמישה קילומטרים מהעיר אלבופיירה (Albufeira), בצמוד לרצועת חוף נפלאה באורך כ-200 מטר בחלקו הדרומי של המחוז. המועדון ברמה של ארבעה קלשונים (דירוג הכוכבים בשפת קלאב מד) מציע שלל פעילויות ספורט, בהן גולף, טניס וחץ וקשת, טיולים מאורגנים באזור, וכן כולל מועדוני ילדים בטווח גילים – מארבעה חודשים ועד ארבע שנים, פנסיון מלא עם אוכל מעולה ומשקאות חופשיים כל היום ויחס אישי ומקצועי מצוות המועדון.

שיט נינוח בסירת קטמרן לאורך חופי אלגרב. צילום: שלי דרוב
שיט נינוח בסירת קטמרן לאורך חופי אלגרב. צילום: שלי דרוב

גאווה ושמה ארובות

יומו הראשון של הביקור הוקדש להכרת המחוז בדרך מקורית: טיול ג'יפים ושיט לאורך חופיה הדרומיים של המדינה. ג'יפ ירוק בן שמונה מושבים שגגו פתוח אוסף אותנו, ואנו יוצאים לכיוון הגבעות והאזורים החקלאיים של המחוז, תוך שאנו עוברים דרך כפרים קטנים צבועים לבן – נוף בסגנון ים-תיכוני, שמזכיר לי מאוד את יוון. בתחילת הנסיעה כריסטוף, נהג הג'יפ, מציג את עצמו בפנינו ומתגלה במהרה כבחור בעל אישיות מרתקת. הוא מספר לנו כי רוב הבתים באלגרב צבועים בלבן כדי להגן עליהם מפני השמש ומפנה את תשומת לבנו לארובות בסגנון מוסלמי שניצבות על גגותיהם, אחד מסימני ההיכר העיקריים של המחוז. כאשר הפורטוגלים כבשו את פורטוגל מידי המוּרים המוסלמים הם הותירו בידם שתי אפשרויות: לעזוב את המדינה או להמיר את דתם. רבים מהם החליטו להמשיך להתפלל בסתר למֶכּה ובנו על גגות ביתם מינרטים (צריחים של מסגד), שבהם חצבו חורים כדי שיידמו לארובה. עם השנים הפכו המינרטים לארובות של ממש, וגם התושבים הנוצרים אימצו אותן בשל יופיין. כיום האלגרבים גאים מאוד בארובותיהם שמייחדות אותם משאר תושבי המדינה.

כריסטוף מציע לי ולנוסעים הנוספים שבחלקו האחורי של הג'יפ לנצל את הגג הפתוח ולעמוד בזמן הנסיעה, כדי שנוכל להתרשם מהטבע העוטף אותנו ולצלם. "אל תשכחו לשים לב לענפי העצים שבדרך, שלא תחטפו חלילה בומבה בראש", הוא מוסיף בחיוך.

הג'יפ המסיבי חולף בקלילות בלב פרדס של עצי תפוז עמוסי פרי, ואפשר להבחין כי העצים ממש קורסים מכובד משקלם של הפירות שלא נקטפו. כריסטוף מסביר כי אף שהתפוז המקומי נחשב למצוין, התמורה עבורו נמוכה מאוד ולכן רבים נוטשים את פרדסיהם. אנו חוצים בדרכנו את נהר Ribeira de Algibre ועוצרים בפינת חמד קסומה עם מפל קטן ובריכת מים קרירה, שבה אני משכשכת את רגליי. אחרי מנוחה קלה אנו ממשיכים לתחנה הבאה: יער של עצי אלון השעם (Quercus suber), גידול אופייני לאזור. מגזעי אלונים אלה מייצרים את פקקי השעם לבקבוקי יין ועוד שלל מוצרים, כמו תיקים מעוצבים, נעליים אופנתיות ואפילו עניבות. אנו עוצרים בלב יער האלונים וכריסטוף מסביר על תהליך הקילוף של גזע העץ. מתברר כי בפורטוגל ובספרד מספר עצי אלון השעם הגדול בעולם וכי כיום מיוצרים בפורטוגל כ-185 אלף טון שעם בשנה.

את חלקו האחרון של הטיול אנו מקנחים בעצירה קצרה בכפר אלטה (Alte). בחנות מזכרות מקומית אני מבחינה בגלויות עשויות שעם עם ציורים אופיינים לאזור – מזכרת טובה מהטיול באלגרב.

שעות הצהריים מוקדשות לשיט נינוח בסירת קטמרן לאורך חופי אלגרב. השיט יוצא מהנמל החמוד של אלבופיירה, המקושט במבנים בצבעי גלידה. אפשר לצאת לשיט בסוגים שונים של סירות, מסירת מרוץ קטנה ועד סירת קטמרן. במהלך השיט, שנמשך שלוש שעות לכיוון מערב, המצלמה שלי עובדת שעות נוספות. אי אפשר להפסיק לצלם את המפרצים הנפלאים, את הצוקים והסלעים המרשימים המזדקרים מן המים ואת המערות הטבעיות שמי הים יצרו בהם.

צוקים וסלעים מרשימים מזדקרים מן הים. צילום: שלי דרוב
צוקים וסלעים מרשימים מזדקרים מן הים. צילום: שלי דרוב

מערבה: אל קצה אירופה

יום המחרת מוקדש לחלקו המערבי של המחוז. התחנה הראשונה שלנו היא העיר סילבש (Silves), שהייתה בירת המחוז בתקופת המורים ושימשה כנמל המסחר הגדול של האזור עד המאה ה-16. כיום סילבש היא עיר קטנה עם כ-1,700 תושבים, שבלבה חומות מבצר ימי-ביניימי (Castelo de Silves). הלנה, נציגת משרד התיירות הפורטוגלי שמתלווה אלינו, מספרת כי בשנת 1755 התרחשה רעידת אדמה הרסנית בפורטוגל הידועה בכינוי "רעידת האדמה של ליסבון". ליסבון נהרסה לחלוטין, אבל גם כל חלקה המערבי של המדינה נהרס כליל. גם סילבש נפגעה קשות והמבצר שלה נהרס ולא שוחזר מאז.

אנו מתחילים את הסיור בשוק המזון המקומי (פתוח מדי יום בשעות 13:00-7:00, חוץ מביום ראשון), ומכאן מטפסים בסמטאות לכיוון המבצר. לאחר טיפוס קצר תחת השמש הקופחת אנו מגיעים לבית העירייה, שמימינו השער היחיד שנותר לעיר העתיקה. אנו נכנסים אל תוך החומות וממשיכים דרך הקתדרלה של העיר, שהבנייה של תקרתה ושל צריחיה לא הסתיימה מעולם בשל רעידות האדמה התכופות שפקדו את האזור. כיום רק צדו השמאלי של המבנה מקורי וכל השאר שוחזר ונבנה מחדש. בכניסה למבצר ניצב פסל ברונזה של המלך הפורטוגלי סנשו הראשון. הפסל מסמל את ניצחונם של הפורטוגלים על המורים בכיבוש המבצר והעיר בשנת 1189 (לפני שנפלו שוב בידי המורים ב-1191). כשנכנסים פנימה נגלים שרידי העיר העתיקה. השרידים עצמם אינם מרשימים במיוחד, אבל מומלץ לסייר לאורך החומה ולהציץ דרך חרכי הירי הקטנים שבה, המאפשרים תצפית פנורמית על העיר.

נסיעה של חצי שעה לכיוון מערב מביאה אותנו ללאגוש (Lagos), אחת הערים העתיקות באלגרב ואבן שואבת לתיירים, בין היתר בזכות רצועת החוף החולית המשתרעת לאורך עשרה קילומטרים, המרינה היפה, המסעדות, הברים ובתי המלון שבה. בכיכר המרכזית, כיכר הרפובליקה (Praça da República), ניצב פסלו של הנסיך אנריקה מפורטוגל, בנו של המלך ז'ואאו הראשון. אף שאת רוב חייו בילה באלגרב, הנסיך ידוע גם בכינוי "אנריקה הנווט" שכן נחשב לפטרון מסעות החקר הפורטוגזיים באוקיינוס האטלנטי ולדמות מרכזית בהתפשטות הקולוניאליסטית האירופית בכלל. בצד המזרחי של הכיכר אפשר להבחין במבנה עם קשתות המכונה "שוק העבדים" (Mercado de Escravos). במאה ה-15 הוקם בלאגוש המבנה הראשון באירופה ששימש לסחר בעבדים שהגיעו מאפריקה, וממנו הופצו עבדים לכל רחבי אירופה. למעשה המבנה שמכונה היום "שוק העבדים" הוא סימבולי בלבד, ואילו המבנה המקורי ניצב בחלקה העליון של העיר.

היעד הבא שלנו, שהוא גם גולת הכותרת של היום, נמצא במרחק חצי שעה נסיעה – העיירה סגרש (Sagres), שבקצה הדרום-מערבי של יבשת אירופה. הדרך מלווה בנופים דרמטיים של צוקים רמים הנופלים בתלילות אל הים. מגדלור אדום רומז שאנו קרבים אל הנקודה החשובה – כף סאו ויסנטה (Cabo de São Vicente), שנחשב לקצה הדרום-מערבי של היבשת. ואכן, מדובר בחוויה מרשימה, כזאת שגורמת לך לחוש את עוצמתו של הטבע. הרוחות החזקות שכמעט מעיפות אותי ממקומי הן שגם חביבות כל כך על גולשי גלים וגולשי רוח שבאים לכאן במיוחד ומשתקעים בקרוונים על חוף הים.

מזרחה: שלום פסטורליה!

אחרי שהגעתי לקצה של אירופה, הקצה השני של אלגרב מחכה לי. היום השלישי מוקדש לנסיעה מזרחה, אל האזורים הפחות תיירותיים של המחוז. מאלבופיירה אנו נוסעים מזרחה בכביש הלאומי (בתקופת שיא העונה הכביש עמוס מאוד ונסיעה עליו יכולה לארוך שעות), ובאמצע הדרך אנו עולים על כביש האגרה המהיר שמוביל אותנו עד העיר אוליאו (Olhão), שבה שוכן שוק הדייגים הגדול ביותר באלגרב. השוק התוסס מלא צבעים וריחות, ויש בו דגים שבחיים לא ראיתי והמון שמחת חיים. מלבד למטרות דיג, סירות הדייגים הרבות שעוגנות במרינה של אוליאו משמשות גם לשיט לכיוון האיים של לגונת רִיָה פוּרְמוֹזָה (Ria Formosa); בחודשי הקיץ יוצא מכאן שיט לכיוון הלגונה בכל שעתיים, עד שעות הערב.

הלגונה הרדודה, שאורכה 60 קילומטר, היא למעשה פארק לאומי שמהווה מוקד עצירה למאות ציפורים ממינים שונים והיא מופרדת מהאוקיינוס בשורה של איים וחצאי איים. על האיים האלו שוכנים חמישה כפרי דייגים שהדרך היחידה להגיע אליהם היא בסירה. אין בהם כבישים וגם לא מכוניות.

אנו עולים לסירת מנוע קטנה ויוצאים לשיט לכיוון האי קולטרה (Culatra) שבו שוכנים שלושה כפרי דייגים. הסקיפר מצביע על אי נוסף, רחוק יותר, ומסביר כי זהו האי בארטה (Ilha da Barreta), המכונה גם האי של כף סנטה מריה או האי דזרטה (Ilha Deserta), כלומר "האי הנטוש", הנחשב לנקודה הדרומית ביותר בפורטוגל. כינויו האחרון הולם אותו שכן מלבד מסעדת גורמה אחת ובית של דייג אין בו כלום.

אני יורדת מהסירה בכפר פארול (Farol), שבאי קולטרה, למרגלות המגדלור של מריה הקדושה. מספיקות לי חמש דקות של שיטוט כדי להבין שאני מאוהבת. לכיוון החוף היפה מובילה שורה של בתים לבנים: אחד עם תריסים ודלת צהובים, אחר עם דלת כחולה וחצר פורחת ושלישי שדלתו פתוחה ובתוכו ערמה של כביסה לפני קיפול. אי בודד מושלם.

בשעת צהריים, אחרי אתנחתא קצרה במסעדת הדייגים המצוינת הסמוכה לחוף, אנו עולים בחזרה לסירה. באזור הלגונה ההפרשים בין הגאות לשפל נעים סביב שלושה מטרים וחצי, ואנו בדרכנו לצפות באוצרות הים שנחשפים בזמן השפל. מדי יום בשעות הצהריים, כשהים נסוג, נחשפת קרקעית הלגונה העשירה ודייגי האזור יוצאים לעבודה. כשהם מתכופפים וחופרים בידיהם בחול כדי לשלות את הצדפות (המולים) הטמונות בו, הם נראים כאילו הם עומדים על פני המים. את הצדפות הקטנות מדי הם מחזירים למקומן ואת השאר הם אוספים עמם. בה בעת נחשפים על פני המים שקים שחורים וגדולים שעליהם גדלות צדפות אויסטרים. "פירות הים שמגיעים מפה הם המשובחים ביותר", אומר לי הסקיפר בגאווה. "מכאן מייצאים אויסטרים לצרפת ומולים לספרד ולבלגיה". אנו ממשיכים ללוות בשיט רגוע את הדייגים שמופיעים על האיים שסביבנו, והקולות היחידים שמלווים אותנו הם צווחות השחפים הרעבים. יותר פסטורלי מזה לא יכול להיות. סיום מושלם לטיול נפלא. אובריגדה פורטוגל, היה נהדר!

__________________________________________________________________

שלי דרוב – עורכת מדורים, "מסע אחר"

הכתבת הייתה אורחת של Club Med ומשרד התיירות של פורטוגל