האי היווני שלי

רודוס הוא אחד מיעדי החופשה הפופולריים בקרב הישראלים, ונדמה שמי שמעוניין לא להיתקל באלפי תיירים מדיר את רגליו ממנו ומחפש יעדים אחרים. איך בכל זאת הצליח עודד וגנשטיין ליהנות מחופשה נינוחה ברודוס ולמה הוא חוזר לשם בכל קיץ

צילום: עודד וגנשטיין
צילום: עודד וגנשטיין

הנה המתכון הקטן שלי לאושר: יום קיץ שמשי, נסיעה על כביש רחב שמתעקל עם קו החוף. החלון פתוח רק מעט, מספיק כדי שאוויר קריר ייכנס פנימה וימלא את הריאות. ברדיו מתנגנת מוזיקה מקומית ובמושב לידי זאת שאני אוהב, מלטפת את העורף בתנועה עדינה. אין ספק שמסע בדרכים במכונית הוא דרך נפלאה לחוות מקום חדש; הנוף שמתחלף מול העיניים, המפגשים האקראיים שבצד הדרך ובעיקר העצמאות הזאת שחלל קטן על ארבעה גלגלים יכול להעניק. כשחושבים על מסע שכזה, מיד עולים לראש המסעות הקלאסיים, כמו מסע מחוף-אל-חוף בארצות הברית או נסיעה בכבישי החוף האיטלקי. ואולם, יש אפשרות לנסיעה קרובה יותר, זולה ונפלאה לא פחות – באי היווני רודוס. האי, הנמצא בחלקו המזרחי של הים האגאי, מוכר כמקום מפלט פופולרי לתיירים רבים. יש בו מלונות הכול-כלול וטברנות שבהן אתה שובר להם צלחות והם שוברים לך את הארנק. עם זאת, לאלה שמוכנים קצת להתאמץ ולרדת מ"שביל התיירים השחוק", רודוס ממתיק סודות קסומים בצורת כפרים מרוחקים, שדות מרעה, מטעי גפנים וכבישים רחבים שרק עושים חשק לסחוט עוד קצת את דוושת הגז ולהתמכר לכיף שבמסע.

יצאנו משדה התעופה שבצפון-מערב האי (שם גם שכרנו את הרכב) וירדנו דרומה בכביש הטבעתי המקיף את האי כולו לאורך קו החוף (אפשר להקיף את האי כולו בנסיעה רצופה של שלוש שעות). לאחר כ-20 דקות משדה התעופה לכיוון דרום, פינו כיסאות הנוח, השמשיות ומסעדות התיירים את מקומם לנוף אחר: חוות חקלאיות קטנות, סופרמרקט מקומי וחופים סלעיים ופראיים המאפיינים את הצד הדרומי-מערבי וסחוף הרוחות של האי. אם האי רודוס היה משפחה, אין ספק שהייתה שם קנאה גדולה בין האחים: בין צפון האי, האח המפונק והיפה, לדרומו, האח הנחבא אל הכלים. בצפון האי נמצאים מלונות היוקרה, החופים המוכרים עם תשתיות התיירות ועיר הבירה רודוס. הרוב המוחלט של התיירים המבקרים באי מגביל עצמו לסיורים מאורגנים באזור קטן וצר זה שמהווה פחות משליש משטחו של האי, מה שמשאיר את הדרום, המשובץ אזורים מיוערים, מסעדות מקומיות משובחות, יקבי בוטיק וחופים מבודדים, נטול תיירים כמעט. זהו רודוס שבו חיים התושבים או יותר נכון רובם – גודלו של האי הוא 1,400 קילומטר רבוע, אך כמעט חצי מתושביו מתגוררים בעיר הבירה הקטנה רודוס שבצפון. שם הלב הפועם של האי, עם הבנקים הגדולים והחברות המסחריות. שאר האי מתפרנס בעיקר מחקלאות, מייצור יין וגבינות או מתיירות. שירי ואני מקפידים לחזור לרודוס מדי שנה ובהיעדר תחבורה ציבורית בפרישה רחבה באזור, רכב שכור הוא האופציה הטובה ביותר לגלות בכל פעם מחדש מקומות חדשים באי, ויש כאלה בשפע. בעיירה סורוני (Soroni), היושבת על קו החוף המערבי של האי, עצרנו בתחנת דלק להתרעננות ולקניית מפה של האי, שבלעדיה מסע דרכים אינו באמת מסע. "יש לך רעיון איפה אפשר לאכול צהריים בסביבה?", שאלתי את המתדלק המנומנם. "מה אתם בדיוק מחפשים?" ,השיב. "את המקום שבו אתה אוכל בדרך כלל", אמרתי. "אהה…", הוא חייך והשפם הקטן שלו התעקם כלפי מעלה. "אם כך, אמליץ לכם על המקום של קוסטה". הוא ביקש את מפת האי והניח את אצבעו על הכפר ההררי אליוסה (Eleoussa), הממוקם ממש במרכז האי. "כאן! זו אחת המסעדות הטובות ביותר באי. חפשו את השלט הצהוב. קשה לטעות". הודינו לו על ההמלצה והתחלנו בנסיעה. "נו באמת, עכשיו עשית אותי רעב!", צעק מעבר לחלון כשחלפנו על פניו.

מפרצים קטנים וים "פלטה" בצידו המזרחי של האי. צילום: עודד וגנשטיין
מפרצים קטנים וים "פלטה" בצידו המזרחי של האי. צילום: עודד וגנשטיין

סלואו פוד אותנטי

עם העזיבה את הכביש הראשי והפנייה מזרחה אל פנים האי, התחלפו ריחות הים שליוו אותנו עד כה בריח מתוק של שדות לקראת קיץ, והנופים היפים של כבישים רחבים, חופים סלעיים ועצים סחופי רוחות פינו את מקומם לעצי חורש צפופים בדרך צרה ומתפתלת שהנהיגה בה משגעת. חלפנו על פני כרמים אדירים של עצי זית שנחים פה כבר מאות שנים. הנוף ממכר, אך יש לנסוע בזהירות בדרך המפותלת. לא אחת חולפים רועי הצאן עם עדריהם על הכביש עצמו. הכפר אליוסה, הנמצא במרחק של כ-37 קילומטר מרודוס, שוכן בגובה של כ-270 מטרים מעל פני הים והדרך העולה אליו מאפשרת מבט ממעוף הציפור על החורש הטבעי העוטף את חלקו הפנימי של האי. ממש עם הכניסה לרחוב הראשי (והיחיד) בכפר, ראינו שלט קטן בצבע צהוב ועליו המילה "סטקי" (Steki). סימן שהגענו למקום הנכון. התרגום המילולי של סטקי הוא משהו כמו: "המקום שבו האנשים נפגשים". נכנסנו אל חלל המסעדה הקטנה. בפנים היו שני שולחנות ואח עצים שבימי החורף הקרים בוודאי מפיצה חמימות נפלאה. ואולם, הקיץ המתקרב הפיץ חמימות לא קטנה בעצמו ולכן החלטנו לשבת בחצר המסעדה המוצלת. קוסטה, בעל הבית, בחור גבוה בעל שיער לבן, משקפיים עגולים ופנים נעימות, בירך אותנו לשלום. הוא מתפקד כאן כמארח, כשף וכמלצר. התפריט שהוגש היה ביוונית, כך שנתנו לקוסטה יד חופשית לבחור לנו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח. קוסטה נכנס למטבח ויצא ממנו רק כעבור חצי שעה. סבתי היוונייה לימדה אותי את המוטו המקומי "סיגה-סיגה" שפירושו "לאט-לאט", וברודוס לא רק אומרים את המשפט אלא גם מיישמים אותו. לכן יש לבוא למסע כאן עם מעט סבלנות. למען האמת, כשמתרגלים, יש משהו ממכר בקצב החיים האטי הזה. כשיצא לבסוף מהמטבח, הביא קוסטה על מגש גדול את המנה הראשונה, צזיקי (ההגייה המדויקת היא "דזדזיקי"), שהוא מלפפונים ירוקים קצוצים ביוגורט עזים עם כל כך הרבה שום, שלאחר האכילה צריך לדבר בפה סגור לפחות שעתיים. היו שם גם עלי גפן ממולאים בבשר קצוץ ועלי נענע מעקצצים. למנה עיקרית לקחנו ירקות ממולאים באורז, צימוקים ושמיר, שבושלו במיץ עגבניות וטימין בבישול ארוך מה שם המנה? (yemista) וכחטיף בצד קיבלנו פרחי זוקיני ממולאים ((Kolokithakia Yemista קוסטה טען שזו המנה המפורסמת ביותר ביותר שלו: את פרחי הזוקיני שרכש ממש באותו בוקר בשוק הסמוך, גלגל לכדורים, מילא אותם בגבינות גאודה ופטה לא רזות במיוחד, תיבל כמה עשבי תבלין והופ לשמן עמוק. התענוג ממכר קשות. לקינוח קיבלנו פירות מסוכרים שהיו סיום מוצלח לארוחה נפלאה. הודינו לקוסטה החביב והבטחנו לשוב בשנה הבאה. השמש כבר הייתה במרכז השמים והטמפרטורה הגבוהה הכתיבה את היעד הבא במסע שלנו – הים, ואם אפשר כמה שיותר מהר.

סלט יווני במסעדה של קוסטה. צילום: עודד וגנשטיין
סלט יווני במסעדה של קוסטה. צילום: עודד וגנשטיין

מסע מים אל ים

המשכנו עם הרכב לכיוון מזרח וחצינו את מרכז האי לכל אורכו עד שהגענו שוב לכביש הטבעתי שמספרו 95, הפעם מצדו המזרחי. המשכנו בנסיעה, בלי יעד ספציפי, חולפים על פני החופים המזרחיים אשר כאן, בניגוד לאחיהם במערב, מוגנים מהרוחות ונעימים ברובם. חיפשנו בעינינו את החוף הכי פוטוגני. לאחר שבחנו כמה מועמדים, החוף של פסלטוס ((Psaltos ניצח בגדול. אין בו מסעדות יפות והוא אינו מופיע במפות החופים המפורסמים של האי, אבל הוא בדיוק מה שחיפשנו – יפה, נעים ובעיקר שקט. קל מאד לפספס אותו אז צריך לנסוע לאט. כשלושה קילומטרים מצפון לכפר פפקי Pefki)), לאחר הירידה התלולה מהכפר לכיוון צפון, מחכה דרך חול כבושה לכיוון הים. לאחר כמאה מטר של נסיעה הדרך נחסמת על ידי תלולית עפר. זה הזמן ללכת ברגל. כעבור כמה עשרות מטרים, מעבר לתלולית, התגלה לנו החוף במלוא יופיו. מימין הצוקים הגדולים שעליהם יושב הכפר פפקי, משמאל רצועת חוף בהירה ושטוחה הממשיכה לכפר לינדוס (Lindos) ובאמצע מים תכולים, בצבע שמרגיש פחות הים התיכון ויותר הקריביים. לאחר הטבילה המרעננת במימיו הקרירים של הים, פרשנו שמיכה דקה על החול הרך, שלפנו בקבוק אוזו קריר, פלח אבטיח וחתיכות גבינת פטה . מהצידנית וכך ישבנו, בשקט, נהנים מרעש הגלים, מריחו המשכר של הים וזה מחברתו של זה. עם שקיעת השמש, ארזנו את עצמנו והמשכנו על הכביש הטבעתי עוד כ-2.6 קילומטרים צפונה אל הכפר המפורסם לינדוס. הכפר העתיק, אשר נבנה בהובלתו של המלך טְלפולמוס, שליט האי במאה העשירית לפני הספירה, הוא כפר יפהפה, עטור סמטאות צרות, כנסיות זעירות ובתים לבנים וקסומים הנחים על צלע הר. בראשו של ההר יושב בנינוחות מכובדת מבצר (אקרופוליס), אשר נבנה במאה השלישית לפני הספירה לכבוד האלה אתנה לינדיה והמקומיים רואים בו כשומר הכפר. מאז שהוקם, נכבש המבצר על ידי כובשים שונים, בהם הרומאים, הביזנטים והעות'מאנים והיום אפשר עדיין לראות את הריסותיו באתר המיועד לכך בראש ההר (מחיר הכניסה שישה אירו, והנוף הפנורמי הוא מהיפים שראינו). אפשר לומר בלב שלם כי לינדוס הוא הכפר היפה והמשומר ביותר באי, מה שהופך אותו ליעד תיירותי פופלרי ועמוס מאוד במבקרים. עם זאת, עד שעות הצהריים התיירים של הטיולים המאורגנים עוזבים כדי לאכול צהריים ביעד הבא וכך בשעות אלה הכפר מתרוקן. מי שממתין עוד קצת ויגיע לכפר בשעת שקיעה, יזכה לראות אותו באמת כפי שהוא כבר אלפי שנים: כפר יווני, שקט ורגוע. נכנסנו לכפר מכניסתו הצדדית, בצדו הדרומי, דרך כביש עפר כבוש המשקיף על שרידי המבצר בראש ההר. עם כניסתנו נשאבנו אל מבוך הסמטאות הלבן. באחד הרחובות הצרים תלתה אישה מבוגרת כביסה, בזמן שאחרת יצאה מבעד דלת עץ עצומה, מעוטרת בעיטור מתכת ייחודי, ובידה כלי להאכיל את החתולים שמיהרו להתאסף סביבה. עקבנו במבטנו אחר חתול ג'ינג'י אחד, שעל צווארו קולר עם פעמון בצבע כחול. לאחר שסיים את הסעודה נכנס לתוך אחת הסמטאות במעלה הכפר, ומשום מה התחלנו לצעוד בעקבותיו, מבלי לחשוש שמא נלך לאיבוד. הוא התקדם בהליכתו החתולית והבטוחה ובכל פעם שפנה פנינו גם אנחנו. לפתע נכנס החתול לאחת החצרות, התיישב על חומת אבן לבנה, ליקק את כף רגלו מהשאריות האחרונות של הארוחה ונרדם על החומה לאור אחרון של שמש. הבטנו בחתול הישן, שמאחוריו נפרש המפרץ הגדול של לינדוס על מימיו הכחולים. אור השמש נצנץ במים בריקוד מיוחד וסירות הדייגים והיאכטות רק השלימו את התמונה הכוללת. הרגשנו כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם. זה היה כמעט נכון, כי עשר דקות לאחר מכן שקעה השמש וצינת הערב ירדה. מימין לנו ניצב בית קפה קטן, שעובדיו בדיוק עסקו בהדלקת נרות לקראת ארוחת הערב. זו הייתה הזדמנות נפלאה עבורנו לקפה קטן לפני הנסיעה חזרה למלון. יש בלינדוס כמה מסעדות קטנות ומלונות בוטיק והוא מאפשר שהיית לילה קסומה באווירה המיוחדת של המקום. רק אל תשכחו לברוח בבוקר, לפני שגדודי התיירים מגיעים. הערב ירד, כאמור, והמדריך החתולי היה נתון בשינה עמוקה. נתנו למדרון שעליו בנוי הכפר להוריד אותנו בדרך הנכונה עד שהגענו למטה. היה כבר מאוחר ושבנו למלון. מחר מחכה לנו יום מיוחד.

הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של רודוס. מקוםמושלם לארוחה בזמן שקיעה. צילום: עודד וגנשטיין
הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של רודוס. מקום
מושלם לארוחה בזמן שקיעה. צילום: עודד וגנשטיין

הפרלמנט של סטינגה

הכפר ארכנגלוס (Archangelos) הוא אחד הכפרים הגדולים ביותר באי כולו. הוא ממוקם לחופו המזרחי של האי (כ-30 קילומטר מעיר הבירה רודוס). לכאורה, אין בכפר הזה שום אטרקציה מיוחדת ויש שיגידו שהוא אפילו משעמם, אבל הוא מציע הזדמנות מושלמת באמת להתוודע לאורח החיים היווני שמחוץ לשביל התיירים השחוק של רודוס. בקצהו המזרחי ביותר של הכפר, ממש על חוף הים, קיים אזור המכונה בפי המקומיים סטינגה (Stenga). בזמן שבשאר חלקי הכפר גרים אנשים העובדים בכל המקצועות והתחומים, באזור הים של סטינגה גרים בעיקר הדייגים, בבתים הצבועים בכחול-ים, כמו בספר ילדים. כרגיל, האווירה באזור היא על גבול הנמנום. כלב נח מתחת לחלון וגברת מבוגרת השקתה את גינת הירק והזמינה אותנו פנימה, כי היינו פשוט מוכרחים להריח את צמחי התבלין שגידלה באדמה מול חלון המטבח שלה. חדי העין יבחינו בכנסיות זעירות בין הבתים. גודלן, כגודל חדרון, מתאים לאדם אחד בכל פעם, המתייחד עם תמונתו של קדוש המוארת בנר. אפשר לרדת אל המעגן ואם שעת הבוקר מוקדמת מספיק, תוכלו גם לצפות בדייגים השבים אל החוף עם הסחורה לאחת ממסעדות הדגים המעולות שעל החוף.

אם בתל אביב יש תמיד תחושה שאיש אינו עובד כי כולם בבית הקפה, כאן הסיבה היא הטברנה. במרכז סטינגה, בסמוך לבית הספר המקומי, עומדת טברנה חסרת שם (פשוט קוראים לה כאן "הטברנה") שבשעת הצהריים הופכת מקדש לגברים המקומיים, שרשרת חרוזים בידם האחת וכוס המשקה המקומי, הסומה (Souma, כוהל ענבים חזק במיוחד), בידם השנייה. יש פה אך ורק גברים מקומיים, אך נשים זרות מתקבלות גם הן בברכה. שירי ואני הזמנו בירה (עם הקלות מס, האלכוהול ברודוס הוא בין הזולים ביותר ביוון) וצלחת זיתים מתובלים בפלפל צ'ילי חריף. סמוך לשולחננו שיחקה חבורת גברים מבוגרים בשש בש. נראה כי התפקידים כאן ברורים: שניים משחקים, שלושה צופים ואחד באמצע (בדרך כלל המבוגר ביותר) הוא השופט. המשחק מתנהל בדרך כלל בשקט, שמדי פעם מופר כשאחד השחקנים מתפרץ על ה"שופט". הצעקות רמות ונדמה כאילו עוד שנייה תתפתח כאן תגרה אבל אז, כאילו כלום, חוזר השקט והמשחק ממשיך. "מאיפה אתם?", שאל אחד הגברים שצפו במשחק. היו לו עיניים כחולות ובורקות וזיפים קצרים שהקנו לפניו ארשת גברית ורצינית. "ישראל", ענינו. "שלום", ענה בעברית וקם כדי להתיישב בשולחננו. הוא הציג עצמו כיאניס, וסיפר שכיהן כרב-חובל של ספינת סוחר במשך 30 שנה והיה מבקר בחיפה לעתים קרובות. לאחרונה המשבר הכלכלי החריף של יוון אילץ גם אותו לפרוש לגמלאות. "אני אוהב מאד לחיות כאן, אבל לא קל… בייחוד לצעירים". הוא סיפר על מחירי מחיה ודיור גבוהים ועל הקושי של צעירים בוגרי אוניברסיטה למצוא עבודה ביוון כולה לרבות ברודוס, אי המתבסס ברובו על חקלאות או על תיירות עונתית. הבעיות נשמעו לנו מוכרות ממחוזותינו שלנו. "יש לי מזל. יש לי כאן חברים ונחמד. אבל אתם, החבר'ה הצעירים… לכם אני דואג", אמר במה שהיה נראה כצער אמיתי. כהמשך ישיר לשיחה הוא התעקש לשלם לנו על המשקאות ולא עזר כל סירוב מצדנו. הודינו לו על קבלת הפנים, וכשקמנו ללכת חזר לשולחן המשחק. הוא אמר משהו לשופט ושוב כמעט שעלה השולחן בלהבות.

איש תחת גפנו

בלילה האחרון שלנו באי, החלטנו לבקר בעיר רודוס. העיר הקטנה מחולקת לרובע הישן ולרובע החדש. בזה החדש נמצאים מבני ממשל, בנקים ורשתות אופנה גדולות, אך החלק הישן הוא גולת הכותרת של האזור. בעבר עמד בעיר הקולוסוס (colossus), פסל ברונזה ענק (34 מטר גובה)  שקרס בשנת 226 לפני הספירה עקב רעידת אדמה ונחשב לאחד משבעת פלאי העולם הישן. העיר כפי שהיא היום, על סמטאות האבן שבה, נבנתה בימי הביניים ומשיטוט ברחובותיה ניכר מיד כי לא השתנתה הרבה מאז (היא גם העיר המיושבת העתיקה ביותר באירופה מתקופת ימי הביניים). גם לכאן חשוב לדעת מתי להגיע. אחרי השקיעה או בערב הם הזמנים המומלצים ביותר (וגם הזמנים היחידים שבהם אפשר למצוא חניה). אי אפשר להיכנס עם הרכב לעיר העתיקה ולכן השארנו אותו בחוץ וצעדנו לתוכה, דרך שער האבן המרשים העובר מעל לחפיר עמוק. בעיר העתיקה הכיף הגדול הוא פשוט ללכת לאיבוד בסמטאות הצרות, המרוצפות אבנים. בין רחוב לרחוב מבחינים בבאר מים עתיקה ואפילו באורחן. לא קשה לדמיין את העוברים ושבים בנמל העתיק, שלנו כאן באורחנים מסוג זה. בתוך סמטאות העיר העתיקה אפשר גם למצוא חנויות קטנות שמוכרות מוצרים המיוצרים באי: רכשתי בקבוקון אוזו קטן, מיקס תבלינים ליוגורט דזדזיקי (מוכרים בעיר תערובות תבלינים פשוט נפלאות) וסבון עשוי שמן זית. במרכז העיר כיכר קטנה ומזרקה, ועל הכיכר צופות מסעדות. המחירים אמנם אינם זולים כמו במסעדות הפועלים בשאר חלקי האי, אך הנוף שנשקף מהכיכר, מחומות העיר ומהנמל שווה בהחלט את הביקור בהן. סעדנו לאור נרות והסתכלנו על חבורת ילדים ששיחקה במי המזרקה שמתחתנו. שמחנו על ההזדמנות לגלות מקום כל כך נפלא, כל כך קרוב לבית. התחלנו מפליגים בדמיונות על לקנות פה בית ולגדל גם אנחנו סוכה עם גפן, למרות כל הקשיים. בינתיים הסתפקנו בלהשיק כוסות לחיים ולהבטיח לשוב לאי הנפלא הזה גם בשנה הבאה.

_________________________________________________________________

עודד וגנשטיין – כתב וצלם, מתמחה בצילום תרבויות ברחבי העולם ומדריך צילום בכיר. odedwagen.com