חצי האי של ההר המושלג

הר געש מושלג, לגונות כחולות, שדות לבה עתיקים, כפרי דיג צבעוניים וגם סיפורים על יצורים דמיוניים. ביקור בחצי האי סנייפלסנס במערב איסלנד מחזק את התחושה שארץ הקרח והאש היא הדבר הכי קרוב לביקור בכוכב אחר. המקום שבו התחיל ה"מסע אל בטן האדמה" של ז'ול ורן

העיירה סטיקיסהולמור, היישוב הגדול ביותר בסנייפלסנס. צילום: שאטרסטוק
העיירה סטיקיסהולמור, היישוב הגדול ביותר בסנייפלסנס. צילום: שאטרסטוק
13 במרץ 2014

כשמסתכלים על האי איסלנד בצילום לווייני או במפה מבחינים כי יש לו צורה מיוחדת. יש האומרים כי הוא נראה כמו צללית של ברווז האדרית, המוכר מהים הצפוני – הפיורדים המערביים נראים כמו ראש הברווז ומפרץ פקסה (Faxaflói) הרחב מדרום נראה כמו החזה של האדרית הטובל במים. קו החוף של האי מפותל ולאורכו מאות מפרצים, חצאי איים, איים קטנים, לשונות נהר, שרטונות חול ועוד, ואף שרוב האי אינו מיושב, כמעט אין מקום שלא נקשרו אליו סיפורים מסמרי שיער, אגדות עם ומיתוסים על שודדי דרכים, על טרולים אכזריים, על רוחות מתים, על מכשפות, על אנשים בלתי נראים ועל עוד יצורים הנמצאים בדמיונם של האיסלנדים עד היום.

הר הקרחון הקסום

כזה הוא במיוחד חצי האי סנייפלסנס (Snæfellsnes) שבמערב איסלנד. אורכו כמאה קילומטר והוא נמתח כאצבע ארוכה המכוונת מערבה, לגרינלנד. סנייפלסנס מפריד למעשה בין מפרץ פקסה למפרץ בריידאפיורדור (Breiðafjörður) הצפוני והפיורדים המערביים. חצי האי מורכב משרשרת הרי געש כבויים, משפכי לבה עתיקים, ממפרצים רבים, מחופים חוליים וממעט מאוד יישובים, המרוכזים בעיקר במפנה הצפוני של חצי האי. בקצהו המערבי של סנייפלסנס עומד הר הגעש סנייפלסיוקול (Snæfellsjökull – באיסלנדית Jökull פירושו קרחון), שכיפתו מושלגת וקרחון עד מעטר אותה. גובהו של ההר הוא בסך הכל 1,446 מטר, אבל בזכות צורתו החרוטית המושלמת והעובדה שביום בהיר אפשר לראות אותו מעיר הבירה רייקיאוויק (Reykjavík) ואפילו משדה התעופה בקפּלאוויק (Keflavík) – הוא אפוף הילת קסם ומסתורין. הרבה שנים חשבו האיסלנדים שהוא גם ההר הגבוה ביותר באיסלנד; כזה הוא החוג הארקטי – תופעות אופטיות משונות גורמות לך לחשוב שדברים הרבה יותר קרובים אליך או הרבה יותר גבוהים ממה שהם באמת.

לאורך ההיסטוריה של ההתיישבות הוויקינגית באיסלנד, שהחלה בסוף המאה התשיעית לספירה, היו ההר וסביבתו מוקד משיכה להרפתקנים, למחפשי זהב, לדייגים, למיסטיקנים, לתיירים ועוד. חוקרי גיאוגרפיה רבים שהגיעו לאיסלנד מאירופה במהלך המאה ה-19 סיפרו בשובם על האי שנמצא אי שם בים הצפוני ועל האנשים החיים בו. גם הסופר ז'ול ורן שמע וקרא על ההר המסתורי בספרות ההרפתקנים שהתפרסמה בז'ורנלים של פריז. ורן, שרק פרסם את רב המכר הראשון שלו, "חמישה שבועות בכדור פורח", התלהב מהתיאורים של איסלנד והסנייפלסיוקול ובעקבותיהם כתב את ספרו "מסע אל בטן האדמה", שבחלקו הראשון יוצאים גיבוריו למסע, כשהם רכובים על גבי סוסים איסלנדיים, מרייקיאוויק, דרך מפרץ פקסה וחצי האי סנייפלסנס ועד לפסגתו של הסנייפלסיוקול, שדרכו הם יורדים אל בטן האדמה. אפשר ממש לנסוע מרייקיאוויק לסנייפלסנס ולעבור על פני המקומות המצוינים בנתיב של גיבורי הספר, בדרכם אל פסגתו של הסנייפלסיוקול. "שומר הסף" בכניסה אל חצי האי סנייפלסנס הוא הקלדרה (לוע של הר געש שקרס פנימה) של אלדבורג (Eldborg Crater), המזדקרת כלפי מעלה ומוקפת בשפכי לבה עתיקים המכוסים טחב ירוק-אפור. התחושה כאן היא כאילו נכנסים לזמן אחר ולמקום השונה מכל מה שמכירים. אנשים כמעט לא חיים במפנה הדרומי של חצי האי חוץ מכמה חוות מבודדות ומשפחות ספורות החיות בכפרים ארנרסטאפי (Arnarstapi) והלנאר ((Hellnar שלמרגלות הר סנייפלסיוקול. ואולם, המרחק הלא גדול באופן יחסי בינו ובין רייקיאוויק מושך אליו איסלנדים מהעיר הגדולה, המבקשים לחזור אל הטבע הפראי, אל השקט ואל הבדידות של הצפון הרחוק, בהם דייגים חובבים המטילים חכתם אל הנהרות הנקיים כדי לדוג סלמונים, רוכבי סוסים איסלנדיים הנהנים לרכוב בשדה לבה עתיק או מלקטי אוכמניות המגיעים בתחילת הסתיו.

המלון והכנסייה השחורה בבודיר

התחלתי לגלות ולחקור חלקים שונים של איסלנד באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. אל חצי האי סנייספלסנס נמשכתי מיד, הרבה בזכות מלון בודיר (Hótel Búðir) של אותם ימים, הנמצא בקצה המערבי של חצי האי – קרוב מאוד לסנייפלסיוקול. היה זה מלון עץ רעוע ששכן על חוף חולי, מסתורי ואפוף ערפל, לפתחם של פיורד קטן ושל שפכי לבה גדולים מכוסי טחב שהגיעו ממש עד קו המים. מאחורי המלון עמדה כנסיית עץ שחורה ועתיקה ולמרגלותיה ניצבו קברים וצלבי ברזל עתיקים. לעתים הונחו פרחי פלסטיק על הקברים כמעשה האינואיטים. המלון היה נוראי מבחינת נוחות החדרים ורמת השירות שבו – הכל חרק והשירותים והמקלחות היו במסדרון (האיסלנדים טרם הבינו למה צריך שירותים ומקלחת בתוך החדר). באותה עת קנה את המלון ויקטור סווינסון, עיתונאי ויזם איסלנדי, ועיצב אותו באופן ששחזר את ההיסטוריה הארוכה של המלון, שהתחיל את דרכו כתחנת סחר במאה ה-17. רהיטים, מפות עתיקות, תחריטי דיו, רקמות תחרה ופוחלצי ציפורים משנות ה-40 וה-50 נאספו ממקומות שונים בחצי האי וקישטו את המלון, כך שממש יכולת לחשוב שאתה נמצא באיסלנד של 1945. המטבח של המלון נודע בכל איסלנד בזכות ההקפדה על שימוש בחומרי גלם שנאספו או נקנו בחצי האי סנייפלסנס בלבד – דגים טריים, בשר כבש משובח, צדפות, בשר לווייתנים, עשבי תיבול ועוד. לצד הבר של המלון היה חדר קריאה עם קירות זכוכית ואפשר היה לצפות בעזרת טלסקופ בכלבי הים השוחים במעלה הפיורד עד לחוף הקרוב למלון. הייתי יושב עם ויקטור ועם חברים אחרים מצוות המלון, שהיו מספרים על רוחות המתים שמסתובבות במקום ועל כך שהדרך הכי טובה לגרש רוח ששוכנת במבנה היא פשוט לסייד את קירות החדרים.

אנשים לא חיים עוד בבודיר. פעם היה שם כפר קטן, היום תמצאו רק את המלון ואת הכנסייה השחורה, העומדת בין המלון לגלי הים. הסיפור של הכנסייה מרתק לא פחות מזה של המלון. היא נבנתה ב-1703 על ידי סוחר ממוצא שבדי, נהרסה ונבנתה מחדש כמה פעמים, עד שב-1848 נבנתה על ידי אלמנה איסלנדית, לאחר שזו קיבלה אישור ממלך דנמרק (איסלנד היתה עד 1944 תחת חסות מלך דנמרק). ב-1987 שיפצו את הכנסייה ושיחזרו חלקים גדולים שלה על סמך תרשימים ותצלומים מסוף המאה ה-19, והיא נצבעה בשחור (תושבי בודיר צבעו אותה אז בזפת כיוון שלא היו יכולים להרשות לעצמם לקנות צבע). מטיילים הרוצים לבקר בתוך הכנסייה יכולים לבקש את המפתח מפקיד הקבלה במלון בודיר.

עמודי לבה מזדקרים מתוך הים

מעל מלון בודיר מתנשא, כאמור, הסנייפלסיוקול. במשך עשרות אלפי שנים זרמו במורד ההר שפכי לבה שהגיעו כמעט עד לבודיר, והיום זהו מבוך אינסופי של נקיקים, מערות וסלעים וולקניים המכוסים בשמיכת טחב עבה. המקומיים יודעים לספר על מעיין שנחבא בתוך מבוך הלבה והטחב ושלמימיו תכונה מופלאה – כל השותה מהם יחייך ויצחק ימים רבים (אם כי הם אינם ששים לספר עליו לתיירים ולעוברי אורח ומעדיפים לשמור את הסוד לעצמם). באחד מלילות ספטמבר עמדתי מחוץ למלון בודיר המחודש והמפואר (לאחר ששריפה כילתה את הישן בפברואר 2001). מעל לפסגת הסנייפלסיוקול חזיתי מרותק בזוהר הצפוני שריצד בצבעים של ירוק, אדום, כחול ולבן. בכל שנותיי בחוג הארקטי לא נתקלתי במופע זוהר צפוני שכזה. ציידי עב"מים סבורים שההר מושך אליו חוצנים וחלליות, ומיסטיקנים רבים מתייחסים אל ההר כאל אחד משבעת מקורות האנרגיה של הקוסמוס ומדי שנה מגיעים אליו כדי להתחבר למקורות האנרגיה שלו. רבים מהם אינם ממש מבינים את הסכנות הטמונות במזג האוויר ההפכפך של איסלנד ושל החוג הארקטי. לעתים מנשבות כאן רוחות במהירות של יותר מ-120 קילומטר לשעה, וגם בקיץ הטמפרטורה עלולה לרדת לחמש מעלות ואפילו אל מתחת לאפס על ההר עצמו. כבר היו מקרים של מטיילים שנזקקו לחילוץ או שנעלמו לגמרי בתוך אחד הנקיקים או המערות וקפאו למוות.

בין בודיר לסנייפלסיוקול נמצא שדה הלבה העצום בודראיין ((Búðahraun, ומעברו משתרע מפרץ ציורי בשם בריידוויק (Breiðavík). הנחלים והשיטפונות שגלשו במורדות הר סנייפלסיוקול הביאו איתם מההר אדמת סחף צבעונית ששקעה לאורך המפרץ ויצרה חופים צבעוניים של חול צהבהב גופריתי או שחור בזלתי. בקצה המערבי של מפרץ בריידוויק שוכן הכפר ארנרסטאפי ובו מעגן סירות דיג צבעוניות. הסירות עוגנות אל מול עמודי לבה המזדקרים מתוך מי הים וצוקים הבנויים מעמודי וממשושי בזלת מופלאים בתצורתם ובפרישתם. רוב השנה חיות כאן רק משפחות מעטות, וחלק גדול מהבתים משמשים את בעליהם רק במהלך סופי השבוע או הקיץ. ממעגן הסירות מתחיל שביל הליכה לאורך החוף והצוקים של ארנרסטאפי. זהו מסלול של כשלושה קילומטרים, מהיפים ביותר באיסלנד.

השביל מקביל בחלקו הראשון לקו החוף העשיר בתצורות וולקניות מדהימות כגון משושים, עמודי לבה, מנסרות, מערות ונקיקים. בין החודשים מאי לתחילת אוגוסט משמשים הצוקים כמושבות קינון לאלפי שחפי ים מסוג ריסה שחורת-רגל (Rissa tridactyla), המגדלים את הגוזלים על גבי מדפי סלע. צווחות השחפים הממהרים חזרה מהים כדי להאכיל את גוזליהם ממלאות את האוויר. בין הכפר לצוקים משתרע שדה גדול המשמש כמושבת קינון לאלפי שחפיות ארקטיות (Sterna paradisaea), שעושות את הקיץ בחוג הארקטי לפני שיעופו חזרה לאזור אנטרקטיקה. בכניסה לכפר ארנרסטאפי נמצא גם פסל אבן עצום-ממדים הבנוי מסלעים וולקניים גסים מכוסים בחזזיות כתומות ולבנות ונראה כמו גולם ענק ומגושם. זאת דמותו של ברדור (Bárður), השומר והמגן של סנייפלסיוקול. דמותו המיסטית והמיתית של ברדור חיה ונושמת במקום הזה, כאלף שנה לאחר שנכתבה באחת הסאגות היפות באוסף הסאגות האיסלנדיות שחוברו בימי הביניים.

מעדן מבשר כריש רקוב

כביש סלול (מס' 54) מקיף את ההר ממערב וממשיך מצפון להר, אל המפנה הצפוני של סנייפלסנס. הכפר אולפסוויק (Ólafsvík) שוכן אף הוא למרגלות הר הגעש ולצד נמל דיג. מהכפר עולים שבילים לחלקים שונים של ההר. אגדות מסוף המאה ה-15 מספרות על כך שקולומבוס עצמו הגיע לאולפסוויק כדי ללמוד מיורדי הים את סודות הניווט והשיוט באוקיינוס האטלנטי, לפני שיצא למסע הגדול מערבה לכיוון יבשת אמריקה. בכנסייה מבודדת שנמצאת בפאתי הכפר יש ציור המתאר את קולומבוס מגיע אל הכפר בשנת 1477. לסיפור אין הוכחות היסטוריות אך העובדה שיורדי הים הוויקינגים שייטו בצפון האטלנטי בין איסלנד לגרינלנד וליבשת אמריקה כבר במאה העשירית היא עובדה היסטורית מוכחת וסביר להניח שגם קולומבוס ידע על כך.

הכביש ממשיך מזרחה מאולפסוויק וסנייפלסיוקול לאורך קו החוף של חצי האי. המפנה הצפוני שונה מאוד מזה הדרומי ומתאים יותר להתיישבות אנשים הודות למפרצים העמוקים שבו, המתאימים לנמל דיג. דרך צדדית מובילה לחווה בביארנארהפן (Bjarnarhöfn), מערבית לעיירה סטיקיסהולמור ((Stykkishólmur. האוויר סביב החווה מלא בסירחון של בשר נרקב ובקיץ להקות זבובים ענקיות מרחפות מעל המקום. בעל החווה מפורסם בזכות המנה שהוא מכין כאן מבשר כריש רקוב, ה-Hákarl. המעדן האיסלנדי השנוי במחלוקת הוא למעשה בשר כריש גרינלנדי הנטמן באדמה כדי שיירקב ואחר כך עובר סוג של כבישה ועישון. זהו מעדן ויקינגי במקורו. הסירחון הוא נוראי, אך האיסלנדים נשבעים שטעמו נפלא. אני מעולם לא ניסיתי. לצד החווה נמצאת כנסייה כפרית זעירה ומיוחדת. בתוך הכנסייה נשמר ציור נפלא המיוחס לרמברנדט או לאסכולה של רמברנדט. בכלל, ברחבי איסלנד יש כנסיות כפריות עם ציורים הנחשבים לאוצרות אומנות. כיצד הגיעו ציורים אלה אל הכנסיות הצנועות ואל הקהילות הדלות האלה? מספרים כי ספינות דיג או ספינות ציד לווייתנים, שחלקן הגיעו מספרד, מפורטוגל או מהולנד, שייטו תמיד סביב איסלנד. לעתים היו הספינות נטרפות, והמקומיים היו מסייעים לאנשי הצוות שניצלו ונשטפו אל החוף ומעניקים להם מחסה. חלק מהניצולים נדרו נדר לגמול להם טובה ולחזור עם מתנה ראויה, וחלקם אכן חזרו והעניקו לתושבי המקום או החווה ציור יקר.

האי של ביורק

העיירה סטיקיסהולמור היא היישוב הגדול ביותר בסנייפלסנס עם כ-1,200 תושבים. העיירה נבנתה בקצהו של חצי אי קטן ומחוברת ליבשה באמצעות לשון יבשה צרה. סמלה של העיירה הוא שבשבת רוח, כיוון שנמצאת כאן התחנה המטאורולוגית הפעילה הכי עתיקה באיסלנד. בתקופות מסוימות התיישבו כאן גם דייגים צרפתים שנישאו לבנות המקום. על צוק בזלתי מעל הנמל עומד מגדלור קטן הצופה אל מפרץ בריידאפיורדור הרחב, המפריד בין סנייפלסנס לפיורדים המערביים. בתוך המפרץ מאות איים קטנים, שטוחים ולא מיושבים. הארכיפלג של בריידאפיורדור משמש במהלך האביב והקיץ בית לעשרות אלפי עופות ים, בהם פאפינים, קורמורנים, שחפים, ברווזי ים, עיטי ים ועוד, המקננים על האיים ועל הצוקים, ניזונים משפע החיים שבים ובקרקעיתו ומושכים אליהם צפרים וחובבי טבע. מדי יום במהלך הקיץ יוצאת ספינת קטמרן עם עשרות תיירים המבקשים לראות מקרוב את עופות הים ואת איי הבזלת המיוחדים. צוות הספינה אף משליך רשת אל הים ושולה מקרקעיתו כוכבי ים, סרטנים, אצות וצדפות. הצדפות נפתחות ותוכנן נאכל עם קצת לימון ויין לבן.

בלב מפרץ בריידאפיורדור נמצא האי פלאטיי (Flatey) – בתרגום חופשי: "האי השטוח". זהו האי היחיד במפרץ שחיות עליו כמה משפחות. תנועת כלי רכב על האי, שבית הארחה קטן שוכן בו, אסורה. האי הקסום ותושביו עמדו במרכז העלילה של סרט איסלנדי נפלא בשם "חתונת לילה לבן". אי אחר ולא מיושב בארכיפלג הפך אף הוא למפורסם לאחר שהוענק במתנה על ידי ממשלת איסלנד לזמרת ביורק עבור תרומתה לתרבות האיסלנדית וקידומה של איסלנד בעולם.

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באיסלנד