הכי בודד בעולם?

אתחיל מהסוף. הנה אני עומד במרכז הטרמינל של שדה התעופה באילוליסט (Ilulissat) במערב גרנלנד וצורח על מנהל השדה:  "אם לא תטיסו אותי היום מכאן אני אחטוף מטוס ואטיס אותו לבד". לא צועקים דברים כאלה בשדה תעופה. אולם הנוסעים הקטן היה גדוש במטיילים באותה שעת צהריים. כבר כמה ימים אייר אייסלנד מבטלת טיסות בגלל תנאי מזג האוויר או סתם בגלל אובר בוקינג, והתיירים שנתקעו בשדה התעופה בדקו שוב ושוב אם הם מופיעים ברשימות הנוסעים המיועדים לעלות לטיסה. והנה אני צועק. נוסעים רבים חדלו מעיסוקיהם והביטו בי בתדהמה. עיתונאית איסלנדית מיהרה אלי וניסתה להבין מה קורה (אחר כך הבנתי שהסיפור הגיע עד לאיסלנד). אחרי כשבועיים וחצי במערב גרנלנד רק רציתי לחזור כבר לציביליזציה מוכרת. למקום שיש בו קליטה לטלפון הנייד ואין נחילים של יתושים או ברחשים. אפילו הקרחונים המרהיבים נראו לי כולם אותו דבר. מנהל השדה כבר עמד לקרוא לשוטר שיבוא לטפל במטייל בעל החזות המזרח תיכונית שמצהיר על כוונות חטיפה. למזלי התעשתּי והתנצלתי. רק למחרת התפנה מקום בשבילי בטיסה לרייקיאוויק שבאיסלנד. ובכל זאת בימים אלה אני עושה את דרכי שוב אל מערב גרנלנד. זה שנים אני נוסע וחוזר אל מדינות החוג הארקטי. אין ספק שנדבקתי בחיידק הנסיעות המכונה "החיידק הארקטי".

רחוב ראשי אחד

ההתחלה היתה הרבה יותר נעימה. באמצע חודש יוני אשתקד המריא מטוס מרייקיאוויק אל עבר שמים כחולים כשאני על סיפונו. לאחר כ-20 דקות טיסה הבחנתי בפסגתו המושלגת של הר הגעש סנייפליוקטל (Snæfellsjökull) הנמצא בקצה המערבי של חצי האי סנייפלסנס (Snæfellsnes) שבאיסלנד. הקרחון הקטן המעטר את פסגתו של ההר, ששימש השראה לספרו של ז'ול ורן "המסע לבטן האדמה", נצנץ בשמש. מעולם לא ראיתי את ההר מלמעלה ובאופן ברור כל כך. המטוס חצה את מצר דנמרק, הים המפריד בין איסלנד לגרנלנד. ככל שהתקרבנו לגרנלנד התגלו יותר ויותר שברי קרח מהים הקפוא המקיף את האי במשך רוב ימות השנה. בחודש יוני רוב שכבת הקרח העבה נשברת לחלקי פאזל ענקיים של משטחי קרח גדולים. במשך שעה ארוכה טסנו מעל לכיפת הקרח הנצחית של האי הגדול ביותר בעולם. יותר מ-80 אחוז מגרנלנד מכוסים בכיפת קרח. מלמעלה היה אפשר להבחין באגמים עונתיים שנוצרים בקיץ בגלל הפשרת הקרחונים. חלק מהמים יוצרים על פני כיפת הקרח קניונים ענקיים, מפלים ומכתשים. זאת פעם ראשונה שלי בחלק הזה של גרנלנד. טיילתי וחקרתי הרבה את מזרח גרנלנד, אזור שכמעט אינו מיושב, ואת החלק הצפון-מערבי של אזור קאנאק (Qaanaaq), אבל אף פעם לא ראיתי כמות כזאת של קרחונים בים.. מהאוויר היה אפשר להבחין שרק חלק קטן של הקרחונים הצפים מבצבץ מעל למי הים – רוב הקרחון שקוע מתחת למים. המטוס חג מעל לקרחונים הצפים ומעל לסירות דיג רבות שנמצאו במפרץ, ולבסוף, לאחר שלוש שעות של טיסה, נחתנו באילוליסט.

אילוליסט היא עיירה שוקקת חיים ומודרנית לחלוטין. כ-5,000 איש חיים בה, והיא היישוב השלישי בגודלו בגרנלנד ונחשבת ליעד התיירותי הפופלרי ביותר בקרב תיירים שרוצים לבקר באי. יצאתי מהשדה וחיפשתי אכסניה זולה. עשרות תיירים התהלכו לאורך הרחוב הראשי היחיד והעיקרי של העיירה, שבו ממוקמות גם רוב סוכנויות הטיולים. רובם הצטיידו בכובע רשת מיוחד שאמור להגן מפני היתושים. "בשלב מסוים כבר לא מרגישים בהם", אמר לי קרל, הבחור הדני שמנהל את האכסניה (Ilulissat Hostel). באכסניה התגוררו תרמילאים וגם גרנלנדים שבאים לאילוליסט כדי להתפרנס מדיג. לאחר שהנחתי את חפצי מיהרתי אל הבית שבו נולד והתגורר קנוד יוהאן ויקטור רסמוסן, חוקר האינואיטים של גרנלנד.

חוקר הקוטב הצפוני

רסמוסן נולד בשנת 1879 באילוליסט לאב מיסיונר ממוצא דני ולאם ממוצא אינואיטי. הוא גדל כאינואיט לכל דבר, דיבר את שפת אמו, כשהיה בן עשר ידע לנהוג לבדו במזחלת כלבים משלו, וכעבור שנתיים כבר ידע לירות ברובה ציד. החלום הגדול של רסמוסן היה לחקור את האזורים הארקטיים של צפון גרנלנד, שבהם חיו קהילות אינואיטים מבודדות ולא מוכרות. בשנת 1902, כשהיה בן 23, הצטרף לראשונה למשלחת מחקר שיצאה לחקור את חיי האינואיטים, בתור עיתונאי ומתורגמן. במשך שנתיים ליווה את המשלחת, ולאחר שובה כתב את ספרו הראשון, "אנשי הקוטב הצפוני" (The People of the Polar North). בשנת 1910 חבר רסמוסן למספר חוקרים שהקימו בת'ולה (Thule) שבצפון-מערב גרנלנד תחנה ארקטית ששימשה בסיס לוגיסטי למשלחות מחקר אתנוגרפיות שיצאו אל החלקים הארקטיים של צפון גרנלנד ומזרחה. היום ניצב במקום בסיס ענקי של הצבא האמריקאי.

שמונה משלחות שהתפרסמו בשם "משלחות ת'ולה" יצאו מהתחנה. למשלחות הללו היתה חשיבות מחקרית עצומה, משום שהן עסקו במיפוי החופים הצפוניים של גרנלנד וחקרו קהילות אינואיטים שכמעט לא היו מוכרות לחוקרים.

המשלחת החמישית היתה המפורסמת מכולן. חברי המשלחת יצאו מקופנהגן ביוני 1921 וחצו את המעבר הצפון-מערבי (מעבר ימי המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט ועובר דרך הארכיפלג הארקטי הקנדי) עד לחופי האוקיינוס השקט, במסע שארך ארבע שנים. במהלך המסע כתב רסמוסן 32 יומנים המתעדים את המחקרים והממצאים של המשלחת, ואלה היוו בסיס לארבעה ספרים, שהמפורסם בהם הוא "על פני אמריקה הארקטית" (Across Arctic America).

בזכות מסע המסובך והמסוכן הזה עלה בידם של רסמוסן וחברי המשלחת לאסוף ממצאים וללמוד על הגיאולוגיה, הזואולוגיה והבוטניקה של האזור הארקטי. רסמוסן רשם מפי האינואיטים מילים, אגדות ושירי עם שאחר כך תרגמם לדנית. מלאכת התרגום היתה מסובכת, משום שלמילים רבות בניבים האינואיטיים אין כלל מילים מקבילות בשפות האירופאיות. עם שובו הוענק לו תואר דוקטור מאוניברסיטת קופנהגן.

רסמוסן האמין שלאינדיאנים של צפון אמריקה ולאינואיטים מוצא משותף. הוא האמין שקבוצה של אינואיטים יצאה דרומה מארץ הולדתה למסע שארך שנים רבות. אולם מחקר זה מעולם לא הושלם.

יחסים מורכבים עם דנמרק

ביתו של רסמוסן נמצא לא הרחק מהכנסייה של אילוליסט, בקרבת שפת המים. הבית משמש היום מוזיאון לחייו ולפועלו של רסמוסן. ליד המוזיאון הבחנתי בבתי שיכון מוזנחים. כמו במקומות אחרים בגרנלנד גם כאן יש תחושה של עולם שלישי באירופה. אובדן צורת החיים המסורתית והתלות במערכת הסעד הדנית הובילו לבעיות של אבטלה, שכרות, אלימות והתפרקות התא המשפחתי בקהילות שונות בגרנלנד.

בעבר היתה גרנלנד חלק ממושבות הכתר של נורווגיה. בהסכם שנערך בין נורווגיה לדנמרק העבירה נורווגיה לדנמרק את השליטה, ומשנת 1775 גרנלנד היא מושבה דנית. משנת 1953 היא חלק מהכתר הדני, ובשנת 1979 קיבלו תושבי האי אוטונומיה חלקית מהפרלמנט הדני. התקופה האפלה של יחסי גרנלנד-דנמרק היתה בשנות ה-70-50 של המאה הקודמת, כשהדנים ניסו להפוך את הגרנלנדים לדנים על ידי חינוך דני נוצרי והוראת השפה הדנית שבאה על חשבון שפות מקומיות. נערים ונערות רבים נשלחו לחינוך בקופנהגן ונקרעו למעשה ממשפחותיהם.

בשנת 2008 החליטו כ-75 אחוז מתושבי האי להרחיב את האוטנומיה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהשפה הרשמית היא גרנלנדית בלבד, משמר החופים הוא גרנלנדי ולא בסמכות דנמרק,וכך גם המשטרה ומערכת החינוך. מדיניות החוץ עדיין נמצאת בסמכות דנית, אך לגרנלנדים יש יותר ויותר אפשרות להתערב בתחום הזה. הגרנלנדים מעוניינים בהרחבת האוטונמיה בשל הפוטנציאל הכלכלי העומד לפתחם: ההתחממות הגלובלית גורמת להפשרה של קרחונים ולחשיפת שטחי קרקע עם פוטנציאל גדול לכריית מחצבים, ויתרה מזו, הסיכוי למצוא נפט בים הצפוני מול חופי האי מושך משקיעים בינלאומיים. נראה כי הגרנלנדים אינם מעוניינים לחלוק את העושר הזה עם הדנים.

מחוץ לאילוליסט יש מחנות מאולתרים של דייגים המגיעים לכאן בחודשי הקיץ כדי לעסוק בדיג. הים כאן עשיר בדגה, ובייחוד בדגי הליבוט גרנלנדי, ענף יצוא עיקרי של מפעלי הדגים באילוליסט. הדייגים מנצלים את מזג האוויר הנוח יחסית ואת העובדה שיש כאן 24 שעות אור ביממה בחודשי הקיץ. ריכוז הקרחונים העצום בפיורדים סביב אילוליסט מביא איתו גם כמויות גדולות של חמצן שמשתחרר לאטו מהקרחונים, ולכן יש כאן מספר רב של דגים, כלבי ים, לווייתנים ועופות ים. זו גם הסיבה שבני אדם התיישבו באזור.

ההתיישבות הפרהיסטורית בגרנלנד החלה לפני כ-4,500 שנה, לאחר ששבטים נודדים מאסיה הגיעו לאי. בני האדם באו בשלושה גלי הגירה: תרבות סאקאק (Saqqaq, 2500‑800 לפנה"ס), שכללה התיישבות בעיקר באזור מפרץ דיסקו (Disco Bay), תרבות דורסט (Dorset, 700‑200 לפנה"ס), שהחליפה את תרבות סקאק והתיישבה באזורי החוף המערבי והמזרחי, ותרבות ת'ולה (Thule), שהגיעה לגרנלנד מאזור אלסקה של היום במאה ה-13 לספירה, וצאצאיה הם למעשה האינואטים של היום. ההתיישבות הנורדית בדרום גרנלנד החלה במאה ה-11 או ה-12 ונמשכה זמן קצר.

כ-120 אתרים ארכיאולוגיים המתוארכים לשלוש התקופות האלה נמצאים באזור אילוליסט. אחד מהם הוא סרמרמיוט (Seremermiut), הנחשב היום לערך תרבות מוגן מטעם אונסקו. שביל הליכה עשוי קורות עץ יוצא מאילוליסט אל אתר ההתיישבות הקדומה (לא רואים את שרידי ההתיישבות בשטח). השביל ממשיך אל הפיורד קנגיה (kangia), שאליו מגיעים קרחוני ענק הנסחפים מקרחון היבשת. על הגבעות מסביב פזורים תלי אבנים מוזרים שמזכירים במראם דמויות אנשים. ככל הנראה "האנשים הקטנים" הללו שימשו ציידים מקומיים שרדפו אחרי איילים צפוניים וכיוונו אותם לכיוון שפת הפיורד. דמויות האבן על ראשי הגבעות מסביב מנעו מהאיילים לברוח אל מחוץ לעמק, ולמעשה לכדו אותם על שפת הפיורד. ככל הנראה באזור ההתיישבות הקדומה חיה אחת הקהילות הגדולות ביותר בגרנלנד עד להתיישבות המודרנית. במהלך המאות 16‑18 הגיעו למקום חוקרים אירופאים בעקבות ציידי לווייתנים. ההתיישבות הדנית באזור החלה בשנת 1742, ונקראה יקובסהבן (Jakobshavn).

קרחון נופל לים

בשובי לאכסניה אני פוגש את קרוליין ברינדום, חוקרת דנית צעירה שסיימה כמה שבועות של מחקר אוקיינוגרפי מטעם רשויות הדיג של גרנלנד, שנערך על גבי ספינה בים המפריד בין גרנלנד לקנדה הארקטית. במהלך ההפלגה בים הקרח הבחינו החוקרים פעמיים בדובים לבנים הנעים על גבי משטחי הקרח העצומים. ברינדום מראה לי סרטוני וידיאו מדהימים שהדובים נראים בהם מתרוממים על הרגליים האחוריות ומנסים לעלות אל הספינה. מצבם של הדובים נראה טוב והם נראים די בריאים.

למחרת אני עולה על מעבורת העושה את דרכה צפונה אל קרחון אקי סרמיה (Eqip Sermia), הנמצא כ-70 קילומטר צפונית לאילוליסט. הספינה משייטת לצד קרחוני ענק. בים יש סוף-סוף קצת הפוגה מהיתושים. בדרך לקרחון החלטתי לרדת בכפר אוקטסוט (Oqaatsut), הנמצא על לשון יבשה צרה וגבוהה ומשקיף על הים והקרחונים. בכפר חיה קהילה קטנה מאוד של כמה עשרות תושבים, רובם ממוצא אינואיטי. דייוויד סטורק, בחור בן 23 שהוריו העדיפו את החיים בכפר על פני העיר הגדולה, יוצא מביתו כשהוא מלווה בשני כלבי מלמוט צעירים ומראה לי את הכפר הקטן. על גבי קירות הבתים תלויות פרוות של כל מיני בעלי חיים, כמו למשל כלבי ים, ובפינה מרוחקת של הכפר אפשר לראות עצמות לווייתן גדולות. אנחנו מטפסים יחד אל הנקודה הגבוהה ביוצר בכפר, שממנה נשקף נוף מרהיב של קרחונים וההשתקפות שלהם במים. סטורק מסביר לי שתושבי הכפר מתפרנסים גם מציד לווייתנים, ובדרך כלל הם צדים כשני לווייתנים בשנה.

מאוקטסוט אני ממשיך אל קרחון אקיפ סרמיה. השיט נמשך כמה שעות בצד המזרחי של מפרץ דיסקו הרחב, לצד קרחונים צפים וקו חוף. בשלב מסוים הספינה פונה מהים אל תוך פיורד רחב, והקרחון נראה מרחוק. הים הקפוא עדיין נמצא בשלבי הפשרה ודופנות המתכת של הספינה נחבטות ברעש רב בגושי קרח גדולים, עבים ושטוחים, הנראים כמו ערמות של פנקייקס. הספינה בנויה במיוחד כדי להתמודד עם תנאי קרח שכאלה. אם היינו מגיעים לכאן שבועיים קודם, ודאי לא יכולנו לפלס דרך פנימה אל הקרחון. ככל שהתקרבנו אל הקרחון צפיפות הפנקייקס גדלה, אבל הספינה דחפה קדימה והתקדמה. לבסוף הקפטן דומם מנועים ועמדנו ממרחק של כמאה מטר מהקרחון עצמו. המראה מדהים אבל הקולות לא פחות. במהלך הקיץ זה אחד הקרחונים עם קצב ההתפרקות הגבוה ביותר. מדי כמה דקות מתמוטטים חלקים של הקרחון ונופלים אל המים ברעש גדול שנשמע למרחוק. הרעש נובע בעיקר מהשתחררות אוויר שהיה לכוד במשך אלפי שנים בתוך הקרחון. מקורו של הקרחון בשלג שירד על כיפת הקרח לפני אלפי שנים ונדחס ונלחץ עד שהגיע אל שפת הים.

הספינה משייטת בזהירות וממרחק מול קיר הקרח המתנשא לגובה של כמאה מטרים. חלקים של הקרחון תלויים על בלימה, וכשאחד מניצבי הקרח הענקיים ניתק מקיר הקרח הוא צונח לאטו אל המים ויוצר גל גדול שמתפשט לכיווננו. אבל פנקייקס הקרח שסביבנו בולמים את הגל הגדול.

צריף עץ וגורי כלבים