השאפתנות של "מעבר להרים ולגבעות" עובדת

באמצע מארג מוזיקלי דשן של שירי ארץ ישראל בביצוע אריק איינשטיין ושלמה ארצי, לפתע מגיחים צלילי "וריאציות גולדברג" מאת באך, המלווים כוריאוגרפיה חלומית של תרגיל התפנות של תלמידים בבית ספר. מלודיית הפסנתר החריגה מעצימה את הממד הטקסי של האירוע, בסרט המאייר דיוקן חד של משפחה ירושלמית מנוכרת דרך סדרה של טקסים ריקים. זה מתחיל בטקס הפרידה מהצבא של סגן אלוף דויד גרינבאום (אלון פדות המצוין), המצולם בשוט ארוך ומורכב, ומסתיים באיחוד משפחתי מדומה בקונצרט בקיסריה. בין לבין הסרט עוקב אחר סיפוריהם של שלושה מבני המשפחה – לכל אחד סוד קשה משלו – ומזניח את זה של הבן, עד הרגע שהוא קם ועושה את המעשה הקיצוני מכולם.

דויד, הקצין הכי לא מאצ'ו שנראה על המסך הישראלי (פגישה מקרית עם חיילת שלו לשעבר היא אחד הרגעים המפתיעים והיפים בסרט), מתקשה למצוא את עצמו כאזרח ופורק את תסכולו על גבעה צחיחה וחשוכה לא רחוק מהבית. מעשהו מחולל בבלי דעת את סיפורה של בתו (מילי עשת), בת עשרה שמאלנית במופגן שאמונותיה נבחנות כשהיא מוצאת את עצמה במכונית עם פלסטיני שרמנטי (עלא דקה). כן, זה סרט פוליטי, אבל הוא נטול צדקנות שמאלנית טיפוסית, ולכן הוא מאתגר את הצופים מכאן ומכאן. סיפורה של האם (שירי נדב נאור), מורה לספרות שמגלה לראשונה את משמעות הכינוי מילפית, פחות משכנע, ובהשלכה גם הסיפור הלא מפותח דיו של בנה שנגזר ממנו.

סגנון הבימוי המוקפד של ערן קולירין, הצילום המופתי של שי גולדמן, המארג המוזיקלי המאיר את התמונה באור אירוני, אתר ההתרחשות שנדמה לאזור ספר בשולי הבירה, והתבנית העלילתית של הורים אכלו בוסר ושיני בנים ובנות תקהינה הופכים את הסרט לאלגוריה טעונה על ההוויה הציונית (האשכנזית) בארץ ישראל. זה סרט שאפתני ומרשים שלעתים מרגיש כפוי מדי (הארוחה המשפחתית הדוממת), אך הוא מעניין לכל אורך הדרך.

על מה הסרט? משפחה ירושלמית מנוכרת אחרי שאבא משתחרר מהצבא.

ללכת? כן. אלגוריה ארץ ישראלית ארוזה בשפה קולנועית מרהיבה.