מפגשים מהסוג הטיפשי: תום יער מראיינת את אורנה בנאי

עם כל מה שעבר ולא עבר על אורנה בנאי לאחרונה, הדיאלוג איתה הוא הנעים, הנינוח והמרגש מכולם. תיאום הזמן לקפה, ההתכתבות ובעיקר השיחה עמה – בכל רגע איתה מרגישים מאוד וולקאם. אולי זו מחמאה משונה, אבל אורנה בנאי באמת נורא נחמדה. לפני שקבעתי איתה ידעתי בדיוק מה אני אוהבת בה ומה אני מוצאת בדמות הטלוויזיונית שלה (כרגע ב"מצב האומה"), ואפילו בדמות המתראיינת שלה, עם העיניים העצובות והמצחיקות בערך באותה המידה. היא כנה. הכי כנה שיש. אמנם לפעמים זה עולה לה בדם, אבל בהתנהלות שלה יש משהו סופר אותנטי. בשיחה שלנו רציתי להיזכר באורנה הבן אדם שאחרי אירועי הקיץ האחרון. את פניי קיבלו סופי וברונו שלה, שפתחו חזית מול כלב גדול מהם. אורנה ניגשת להרגיע את הרוחות.

בטח סופי וברונו עצבנו את הכלב הבריון ואז יוצאת לו אורנה בנאי והוא נרגע.

"ברור, כלבים מתים עליי. אני מאוד פופולרית אצלם במגזר. תדעי לך שהטייטל שאני הכי גאה בו הוא פעילה למען בעלי חיים. יותר מדוגמנית, נגיד".

או דוגמגישה.

"ונערת הגלגל. תגידי לי, את בת 27? יש בינינו 20 שנה. זה המון".

אבל לא מרגיש היסטרי, נכון?

"מרגיש, מרגיש. את ממש בתחילת הדרך. את מרגישה רעב?".

ברור. יש לי חבר טוב שכל הזמן אומר לי 'רגע, את לא היית אמורה להיות הבטחה? בינתיים עוברות שנים ואת עדיין מטגנת לי כרוביות'.

"אז למה לא באמת?".

מבשלים את זה לאט. אני לא מוצאת את עצמי בדברים הקיימים בטלוויזיה, אבל אני אוהבת את ההופעות ואת היוטיוב.

"אין מודעות בעיתון להופעה שלך, הא? זה מהמם ככה, מחתרתי כאילו. את חיה מוזרה טיפה".

גם את, בגדול.

"אני בנאדם רגיל לגמרי".

פתאום הכלבים רצים לקראתנו. בכלל לא שמנו לב שהם לא היו לידינו. "את מכירה את זה אצל כלבים, שפתאום הם רצים כאילו הם נורא ממהרים לאיזה מקום? כאילו יש להם פגישה והם באיחור. תכלס אין להם כלום. שום מטרה, למרות הפרצוף החשוב שהם עושים. הם מצחיקים אותי".

הם מושלמים, הכלבים שלך.

"הרוסה עליהם. הם הילדים שלי".

הגעתי לדבר עם אורנה בנאי, ותוך עשר דקות הציטוט: "הכלבים הם כמו ילדים שלי". אגב, את הסדרה "אימא'לה" הכי אהבתי.

"באמת? גם אני. עשיתי את זה בגיל 40".

את זוכרת מה זה להיות אנונימית?

"לא ממש. תביני, הגעתי לתוכנית של דודו טופז, פעם ראשונה בטלוויזיה, עשיתי שם את לימור ולתוכנית היה רייטינג של 90 אחוז. היו אז רק שני ערוצים. בקושי היה שלט".

ומה זה הכאב הזה שיש בך? מאיפה הוא בא?

"דימוי עצמי לא בשמים, ילדה בן כזאת עם דימוי נשי רע ביותר. תמיד רציתי להיות יפה. זה שטחי, אבל זה היה לי חשוב. רציתי שיאהבו אותי ויימשכו אליי, אז השגתי את זה בזכות ההומור ותמיד הרגשתי שהבמה היא מקום בטוח, בית. היה לי ברור שהייעוד שלי הוא להיות שחקנית ואז לא קיבלו אותי לאף בית ספר למשחק, כולל לבתי ספר מפוקפקים ללא רישיון שהמנהל בהם הוא סוטה מין".

הכי כואב. תמיד אמנים מספרים סיפורים כאלה כקוריוז.

"באותו רגע את מתה, זה סוף העולם. את לא מבינה ולא מאמינה שיקרו גם דברים טובים. את רוצה שיראו אותך, שיבינו את הטעות. או למות – גם אופציה, לא כל כך רעה האמת. בסוף הגעתי לניסן נתיב והיה לי מזל שהחליטו שם שאני מתאימה לקומדיה".

אפרופו כאבים, התאוששת מהעליהום של "צוק איתן"? מה זה פאקינג היה?

"לפני הטוקבקים הרגילים יש תגובות מהפייסבוק עם שם ותמונה, ומישהי שם כתבה: 'אני מאחלת לך להיאנס ושהילדים שלך ימותו מטיל'. זה באמת לא ייאמן. מילא טוקבק אנונימי. אבל ככה, חשוף. זה הרס אותי. הרשת יכולה להיות ביוב, הרבה קללות ושנאה, ודווקא ברחוב התגובות היו הפוכות, הרבה אנשים שמחזקים ואומרים 'כל הכבוד, תהיי חזקה'. לא רק בתל אביב. הייתי בכפר בלום וגם שם: 'איזה עוול, לא מסכים עם מה שאמרת, אבל איזה עוול', ואני רק רציתי להסביר שלא הובנתי כראוי. ממש, כמו שאומרים 'דבריי הוצאו מהקשרם'? אז ככה".

אז מה עושים?

"מסתגרים בבית ומנקים. את יודעת שגילה אלמגור משאירה לי פעם בשבוע הודעה קולית? 'אורנה, ערב טוב. שמרי נפשך, זו תקופה חשוכה'".

זאת תקופה חשוכה כי עוד אפשר להשאיר הודעות קוליות.

"אימא שלי משאירה לי הודעות ובסוף ההודעה היא חותמת 'יום טוב, אורנוש. אימא'. אני לא מצליחה להתקדם טכנולוגית ונורא בא לי. ויש לי בן האקר. ממש ככה תקשיבי, אמיר הוא כמו… איך קוראים לו? אחד מהם, סטיב…"

ג'ובס.

"כן! אין לו עכבות, הוא לא מפחד ללחוץ. הוא מקבל במחשב משהו וישר לוחץ. אני נבהלת. מה מצחיק? שאני אומרת 'לוחץ'? מה להגיד, מקליק?".

משהו באיך שאת אומרת הוא לא בסדר וקשה לי לשים עליו את האצבע. אבל זה לא בסדר.

"לא יפה לצחוק על מומים".

אורנה, את לא עד כדי כך מפגרת, זה בטוח.

"אני רוצה לדעת לצרף לינק. מתה לדעת דברים. למרות שמאוד התעייפתי. אני יכולה ללכת לישון?".