מקצה לקצה – חוזרים ל"מנועים שקטים"

יהלי סובול ישב עם אסף אמדורסקי במרפסת להאזנה מודרכת באלבום המופת של אמדורסקי "מנועים שקטים". המסקנה מהשנים שעברו: המתכון לאלבום טוב הוא להיות חופשי, צעיר ואנוכי

אמדורסקי וסובול. צילום: זיו שדה
אמדורסקי וסובול. צילום: זיו שדה
1 בספטמבר 2013

משהו הטריד את אסף אמדורסקי בתחילת השיחה שלנו על "מנועים שקטים". היינו עוד בשלב הסמול טוק, כשמבטו נדד מעבר לכתפי, והוא קטע אותי כדי לשאול: "אלה פרחים של בזיליקום, נכון?". הפניתי את ראשי אל העציץ המידלדל במרפסת שלנו.

י': "כן. יפה, לא?".

א': "אז זה הרג לך את הבזיליקום!".

י': "אה… בשלב זה כן, אבל יכול להיות שזה פשוט לא העונה, או ש…".

א': "לא, לא, תקשיב. יש לי בזיליקום מדהים על הגג. אני לא נותן לפרחים לצמוח. אני מולק אותם כשהם קטנים. אם עכשיו עוד תעשה את זה, תוך שבועיים הוא חוזר להיות עם עלים".

בשלב זה א' קם, ואני בעקבותיו, אל העציץ. את הדקות הבאות הוא בילה בגיזום מדוקדק של הצמח. בסוף התהליך ניצב מולי עציץ בזיליקום בהפקה של אמדורסקי – מינימליסטי, מדויק, אסתטי, והעיקר – עם תוחלת חיים ארוכה יותר. תוחלת חיים ארוכה היא אחד המאפיינים הבולטים של ההפקות המוזיקליות של אמדורסקי, ובטח של האלבום "מנועים שקטים", שיצא ב־99'. עכשיו הוא חוזר אליו. 

אתמול בערב כשהאזנתי לאלבום, הרגשתי שיש בו אלמנט של סרט מתח. הוא מתחיל כמו סרט מתח עם הקטע האינסטרומנטלי הפותח, והסוף של השיר אחרון,"אהבה…", נשמע כמו סוף של סרט מתח כשהגיבורים שוכבים מדממים ושלט מתנדנד חורק ברוח. חשבתי שהסרט הוא א.א נגד א.א: אסף אקוסטי נגד אסף אלקטרוני. כמעט כל טרק באלבום מתחיל מקטע אלקטרוניקה שעומד בפני עצמו, ואז פתאום בוקע שיר, בנקודה לא צפויה, ואסף הסונגרייטר משתלט על ההגה, ובאיזשהו שלב הוא עוד פעם נטמע באלקטרוני. נזכרתי שזו הייתה נקודה בזמן שעברת טרנספורמציה. עוד היית סונג־רייטר, ושנה אחרי זה: "אין לי כוח לזה, אני די.ג'יי, אני רוצה ליצור מוזיקה אלקטרונית". כל התקליט הוא בין שני האלמנטים האלה.

"המלחמה היא בעברית. הרגשתי שהיא לוקחת אותי למחוזות שלה, לא משנה מה אני עושה. והעברית היא כבדה, והעברית היא סיפורית, תמיד יש סיפור חזק יותר מרעיון. נגיד, בקראפטוורק ובמוזיקה אלקטרונית כשמשתמשים לפעמים במילים, מספיק לזרוק שניים שלושה משפטים והדמיון ממשיך לעבוד. ובעברית, לא יודע, אצלי זה לא עובד ככה. לא מספיק לזרוק איזו מילה ולתת לה להדהד עם הפלייבק. זה היה המאבק הכי בולט ב'מנועים שקטים'. זה היה משוך בחבל, אני מול עצמי. אמרתי, תן לביטים ולסאונד ולמרקמים של הצלילים להיות הסיפור ושהזמר לא יפריע, ומצד אחר הזמר חייב לספר סיפור".

הלהיטים הכי מוכרים מהאלבום הם שירים של חמש דקות ומעלה: "15 דקות", "חלום כהה", "רוך וקושי", זה יוצא דופן. נתת לזה מקום.

"אני חושב שאם הרעיון עובר כרעיון אז הוא צריך גם את כל התנאים בשביל לעבוד. הסוד בהרבה רגעים מהאלבום הזה – סוד המונוטוניות. עליו רכבתי באמונה מוחלטת. ידעתי את זה בעקבות החוויות שחוויתי כקלאבר וכמאזין לאלבומים שמשתמשים ברעיונות של מוזיקה מונוטונית. כשאתה מריץ לופ, אתה שומע אותו פעמיים־שלוש ברצף, ואיכשהו בשמיעה ה־16 המוח לא משתעמם, אלא דווקא מייצר הרמוניה שלא קיימת בהקלטה, ואיתה המאזין בעצם לוקח חלק פעיל ביצירה. זה הסוד. לפעמים אתה לא יכול לייצר את זה בשלוש דקות, בייחוד כשמדובר בשיר של בית, פזמון, שירה וטקסטים. '15 דקות' זו דוגמה מצוינת. תכלס, אם תפרק את זה לערוצים, אין שם כלום – יש שם סימפול של לופ של תיבה משיר של הווילאג' פיפל. אבל אצלם זה לא היה מונוטוני. אני יכול לקחת על זה קרדיט, לא כי ניגנתי את זה ולא כי המצאתי את הלופ, אלא כי הבנתי שזה לופ. שזו חתיכה שעליה צריכים לחזור ולא לשנות הרמוניה, או קצב או מוד. וזה הגיע מהעולם האלקטרוני".

הפתיע אותך שכל כך הרבה אנשים התחברו לזה?

"אני חושב שהסיבה שזה הגיע להרבה אנשים היא כי תקופת הכתיבה של האלבום וגם העבודה באולפן – ממש עד הירידה לדפוס, הייתה בריכוז מאוד גבוה. זה מה שהפך את האלבום, לדעתי, לתקשורתי וגם לעובדה שהוא נגע בנקודה בזמן. זה לא היה מקרי שהייתי חשוף להשפעות מילוליות ומוזיקליות מהסביבה שלי, זו בחירה של יוצר – להיות חשוף, להיות פתוח, קשוב. בתקופה של 'מנועים שקטים' ידעתי שאני רוצה לגעת טיפה בנושאים שמעניינים את החברה ולא רק אותי כאינדיבידואל. כמו בטקסט של 'חלום כהה', שיר שמדבר על נפש אחת ספציפית, אבל בו זמנית הוא מדבר על דור שלם".

ב"חלום כהה" יש את השורה "ימים שנשרו מאיתנו יוצגו לראווה בעיתונים". זו שורה שמנבאת את העתיד שלך, זה מזכיר לי שורה של לו ריד.
"Growing Up in Public with 
your Pants Down"

היום אצל כל אחד זה מוצג. לכל אחד יש את עמוד הפייסבוק. אם אתה גולל עם העכבר למטה אתה רואה משהו שהוא כבר לא רלוונטי. זה לא אתה, זה מי שהיית. בחוויה שלי כמישהו מוכר – עצם הפרסום, לי זה מרגיש כמו הופעה שבאתי אליה ואין לי מערכת הגברה. אין לי עם מה לעבוד".

מה זאת אומרת?

"מישהו אחר משתמש בי. אני לא מרגיש שחלק מהיצירה שלי מגיע לתמונה בעיתון. זו היצירה של מי שצילם או של מי שנתן כיתוב לתמונה – לו יש יותר משמעות מהבנאדם שצולם".

זאת אומרת, אתה חי בשלום עם זה שפן מסוים שלך הוא אובייקט סביל שמתקיים לו באיזה ממד.

יותר מזה, אני אפילו לא מקבל את זה שזה פן שלי. זה שימוש בדמות מצולמת שבינה ובין מערך השיקולים שלי – נגיד להיות אדם טוב יותר, הורה טוב יותר, לאכול בריא, לעשות אמנות טובה יותר – אין שום קשר".

השיר "15 דקות" נוגע בעניין של הפרסום ושל האובייקט. קרה משהו מעניין בטקסט של השיר הזהשכולם נתפסו על יעלי. אמרו אז שזה על 15 דקות התהילה ועל יעל בר זוהר, עכשיו מעבר לעובדה שזה לאו דווקא בר זוהר.

"מה זה לאו דווקא? זה פשוט לא. יעלי היא כשאתה מסתכל בראי ואתה חושב: 'אוף, אני יפיוף היום, אני מפורסם, אני זה'. אתה מנכס לעצמך את איך שמסתכלים עליך מבחוץ, אז למה שלא תהיה כבר יעלי עם ציצים והכל? יעלי היא האלטר־אגו של אסף. אותנטי באותה מידה כמו להגיד 'אספי'".

אבל בעצם השיר מתחיל בכלל מנקודת מבט אישית, "טס מעל העיר, יורה בהם חיצים…", מתחיל כגיבור על. באטמן כזה. זה ממשיך את העניין הקולנועי מהקטע הפותח, גיבור על עף בשמים מעל העיר. הייתה התכוונות ליצור תחושה קולנועית באלבום הזה?

"אני חושב שהתסכול שלי שאני לא עושה אמנות פלסטית, זה אולי האלבום שבו זה הכי יצא החוצה – הרצון שלי להתבטא לא רק באקורדים ובמלודיות קיבל עוד אפשרות לביטוי. אבל אני חושב שכמוזיקאי אסור לי לזנוח את המקום הזה שבו התסכול הוא חומר דלק. לצבוע רעיונות באימג'ים ויזואליים דרך סאונד זה הפורטה שלי ואני מזכיר את זה לעצמי בזכות החזרה ל'מנועים שקטים' – האווירה הזו הגיעה בזכות הניסיון לעשות אמנות פלסטית דרך סאונד".

זמרים שלא יודעים לשיר

הפן שהשתנה בצורה הדרמטית ביותר מתקופת "מנועים שקטים" ועד היום בעשיית מוזיקה הוא הפן הטכנולוגי. ההתפתחות הטכנולוגית השפיעה על אופי התוצר המוזיקלי בדרכים רבות ומשונות. היום למשל כמעט אי אפשר לזכות ולשמוע אי דיוק זעיר בשירה של זמר פופ. מה שנחשב פעם לחלק מהקסם ומהאישיות של זמר הולך ונדחק מחוץ לגדר של המיינסטרים. אמדורסקי רואה בזה התפתחות טבעית, שאין צורך להתאבל עליה יותר מדי.

 

"מנועים שקטים" הוקלט בתקופה שבה תוכנת AutoTune  לתיקון אי דיוקים בשירה ודומיה עדיין לא היו בשימוש נרחב. זה יפה בעיניי. היית מלביש על זה היום Auto-Tune?

"באלבום אחרי זה, אלבום הקאברים, כבר היה לי את ה־Auto-Tune ביד. גם נטשתי את עמדת הזמר לשנתיים שלוש בצורה מודעת ועבדתי באמריקה עם זמרים ברמה גבוהה, כאלה שנולדו בכנסייה עם גוספל, וסאונד ומשמעת שירה מדויקת. וכשחזרתי לשיר אחר כך ב־2003, כבר חזרתי זמר אחר. פתאום שמתי לב לזיופים שלי. היום אני שר את השירים האלה באותה התכוונות אינטנסיבית רגשית ואני לא מגיע לזיופים האלה כי אני פשוט שומע אחרת. ב'מנועים שקטים' נפרדתי מעצמי כזמר בן 20 פלוס וכשחזרתי כבר הייתי בן 30 עם שמיעה אחרת ועם נקודת השקפה שונה".

אנחנו גדלנו על זמרים שלא יודעים לשיר.

"זמרים שמזייפים. לו ריד, זו דוגמה מצוינת. אני לא בטוח שלו ריד ידע מה הוא עושה כל הזמן עם המלודיה או למה התכוון מבחינה מוזיקלית".

אבל זה יפה.

"אני לא יודע עד כמה, נגיד היום, אם תבוא להקה כמו סטוג'ז, אם היא תצליח להגיע למספיק אוזניים. או אוצר כמו לו ריד, אם הוא יצליח להגיע לכזו רמת הכרה בעידן שמתחיל היום. יכול להיות שזה יסנן הרבה כישרונות שאז הצליחו על אף היותם גולמיים מדי. הרי לו ריד השתחל לבוהמה, אז הוא הצליח להישען כתף אל כתף עם אנדי וורהול והוא הצליח שם".

כי הוא היה מעניין.

"הוא היה מעניין וקשוב והוא היה היפ. והוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון".

הוא גם היה כותב, ויש תחושה היום שהכתיבה הולכת ומאבדת מהחשיבות שלה. ככל שההפקה הולכת והופכת יותר חשובהההפקה היא המקום שאפשר להשמיע את הקול שלךהכתיבה נדחקת הצדה.

"יכול להיות, אבל אני חושב שזה לא נכון להסתכל על ההפקה במנותק מהכתיבה. הכתיבה לא נגמרת במילים ובלחן, וההפקה המוזיקלית היא חלק בלתי נפרד מהשיר. ראיתי פעם ראיון עם פול סיימון, על החשיבות של הביט, של לתפוס למשל סאונד שמגדיר מגרש משחקים ב 'Me and Julio Down by the Schoolyard'. ועל זה אתה שם את המילים ואת הלחן ואתה באמת צובע שיר – כל חוויית הנעורים כלואה בתוך השיר הזה לנצח בזכות ההפקה. הטכנולוגיה היא חלק מהכתיבה. יוצר אחראי, לדעתי, לוקח את זה עד לקו הסיום ולא חס על חייו, כי זו הקרבה מאוד גדולה להישאר במתח. אני זוכר עד היום את הגירודים האדירים בגוף שחוויתי בזמן ההקלטות ובזמן העבודה שערכה כמעט שלוש שנים על 'מנועים שקטים'. היה לי ממש פצע ברגל. הלכתי לרופא והוא אמר לי, אין משחה, זה בראש. גירדתי את עצמי מרוב חפירות, זו הקרבה עד לרמה הפיזית".

התקליט הוקלט אנלוגי. על סרט הקלטה.

"התקליט הוקלט בכל צורה אפשרית. כל אופציה טכנולוגית שהייתה קיימת בשנים האלה נכנסה לאלבום הזה בפול גז. האלבום הזה עבר דרך כל האולפנים שהיו בתל אביב. הרפרנסים שלי היו אלבומים כמו 'פריז' של מלקולם מקלארן שהתעסקו עם ג'אז ועם מוזיקת עולם ועם מוזיקה מרוקאית ועם מוזיקה צרפתית – הכל ביחד וידעת שזה סאונד אחד. זה ייצר חוויה אחת. הרעיון של להביא נגיד טאבלות וג'אז וסבנטיז רוק, או סימפולים כמו הדיבור של ענבל פרלמוטר, או חצוצרה שנותנת הרגשה של תרועה בקרב שוורים ספרדי, זה היה ניסיון לייצר סאונד רחב יותר ממה שאפשר להנפיק לבד עם הגיטרה; לנקז צינורות שבאים מכל רחבי העולם לתוך אולפן קטן בתל אביב. הגדולה הייתה של הסמפלר, לא רק כאמצעי טכנולוגי אלא כמאפשר קולאז' של תרבויות שישליך גם על הטקסטים בצורה שהיא לאו דווקא לוקאלית".

הזכרת את ענבל, מאיפה באמת בא הרעיון להשתמש בסמפול שלה ב"חלום כהה"?

"השיר הזה נכתב לאט לאט, לא ידעתי לאן הוא הולך ומאיפה הוא בא. בהתחלה הוא נכתב מתוך ניסיון לכתוב על סיזיפיות של פרנסה – עובד ועובד ואיפה הכסף. ולאט לאט קילפתי את הנושא ונשארתי עם תסכול ועם קושי. השיר נכתב באותה שנה שבה ענבל מתה. ראיתי המון קווי דמיון ביני לבין ענבל, סביב נגינת הגיטרה וסביב הרעיונות שלקוחים מאמנות פלסטית, וגם היינו ילידי אותה שנה. למרות שלא היינו חברים קרובים, במפגשים המזדמנים היה לי חיבור קוסמי עם הבחורה הזו ברמה של נפש תאומה. התאונה הייתה בערב ראש השנה. לא מצאו סימני בלימה ברכב שלה, ובנתיחה לא מצאו סמים בדם, אז כמובן שיש ספק, אולי היא נרדמה על ההגה, אבל זה היה מאוד מאוד מזעזע ואיכשהו זה סידר לי את הטקסט שעבדתי עליו לאורך חודשים והבנתי שהמוות שלה מסמל איזושהי תלישות שמייצגת לא רק אותי ואותה. אני חושב שבשיר הזה דיברנו על שכבה מאוד רחבה של אנשים".

ואיך הגעת לקטע הספציפי הזה?

"כשהבנתי שהשיר הזה הוא גם עליה, הכנסתי שורה אחת בשיר שמזכירה אותה: 'רגל אחת סוחטת את הגז/ עיניים שקועות עמוק בתוך חלום כהה' – מספיק בשביל לסדר את כל הדמות שלה בתוך השיר. ואז חשבתי, היא כבר מתה, אני לא יכול להביא אותה שתשיר, והרגשתי שאני חייב משהו מהחיים שלה ולא רק מהזיכרון אחרי מותה. התקשרתי לליליאן שוץ (המנהלת של ענבל – י"ס) והתחלתי לשגע אותה אם יש לה הקלטות מראיונות שלה, ואני כבר אמצא מילה־שתיים. אני חושב שבקטע שלקחתי היא בכלל מדברת על הטלטלה האישית שהיא עברה כאמנית בעקבות רצח רבין. יש בדברים שהיא אומרת קינה על עצמה. ובתור מישהו שהרגיש לפרקים כאח של ענבל, הרגשתי שזה לא רק עליה, אלא על מי שהיינו".

והיית חייב להכניס בשיר טוויסט של אופטימיות, "יש לי חופש, יש לי מטרה".

"כן, הרגשתי שהקושי, שהסיזיפיות של החיים האפורים, לא באמת מקבלת את התוקף שלה אם היא לא באה עם משהו מאוד חיובי ובהיר לידה. רציתי להתרחק ממקום של טרוניה מולחנת".

אם כבר מדברים על טרוניות, יש את המחויבויות האלה שמתפתחות עם הגיל, יש משפחה לפרנס, יש איזה ג'אגלינג בלתי נגמר, במיוחד בארץ שלנו. אני משכנע את עצמי שזו ברכה, שזה עוזר לא להירדם. רוב האמנים מחו"ל שאני אוהב לא עשו את האלבומים הטובים שלהם כשהם כבר נהיו עשירים.

"זה לא עניין של כסף, זה עניין של גיל. אנשים שטובים מספיק בשביל לייצר אלבומי מופת הם בסופו של דבר גם רוצים להיות הורים טובים ולא משקיעים את האנרגיה שלהם בנוחיות של לעשות אלבומים. כמו שאמר ג'וני שועלי: 'להיות חופשי, צעיר ואנוכי', זה המוטו לעשיית אלבומים טובים".

לפרויקט עם ישראל גוריון, הדודאים, יש הרגשה של משהו טוב, אפילו מבורך. גם מכר זהב, גם ההופעה יפה וזו גם סגירת מעגל עם החומרים של אבא שלך. פרויקט שהכניס הרבה אור לחיים, נכון?

"לגמרי. יש לי עד אוקטובר בין שתיים לשלוש הופעות בשבוע. בזכות זה אני יכול להגיד עכשיו: 'אוקיי, סתמו ת'פה כולכם, אני עושה תקליט'. מתי הייתה לי את הפריבילגיה הזו? אני כל הזמן נלחם, וזה לא נגמר, ההישרדות. ופתאום יש לך את הדבר הזה ואתה אומר: 'תודה אבא'. כי באמת זה בזכות בני. זה כמו שאבא שלך נותן לך דירה ואתה נושם לרווחה ואומר: 'אני יכול לכתוב עכשיו רגע?'. ככה זה מרגיש לי".