"מראה שחורה" הפכה להיות החבר הנודניק של כולנו
הצופים כבר מכירים את השטיק: האנושות מסריחה, הטכנולוגיה מסוכנת. מה שעבד בפרק הראשון והסנסציוני הלך לאיבוד בעונה הרביעית, אבל הפתרון טמון בפרק אחד יוצא דופן
היש משפט לעוס יותר מ"זה כמו פרק של 'מראה שחורה'"? אולי רק תת-הז'אנר הפוליטי שלו, "זה כמו פרק של 'בית הקלפים'". כמו שגילינו אחרי שדונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, המציאות אולי "עולה על כל דמיון", כמו שחגגו העיתונים, אבל יש לה עוד תהומות עמוקים להידרדר אליהם.
באנתולוגיה הטלוויזיונית מאת צ'רלי ברוקר, שהחלה את דרכה בערוץ 4 הבריטי והתגלגלה ממנו אל נטפליקס, כל פרק שונה מקודמו. בפלטת הצבעים, בקצב, בגיבורים. רק התימות נשמרות, סובבות רובן ככולן סביב ההתנגשות הבלתי נמנעת בין דחפים אנושיים לפיתוחים טכנולוגיים. בעונתה הראשונה הפילה "מראה שחורה" כמה פצצות טלוויזיוניות בלתי נשכחות – בראשן פרק הבכורה הפרובוקטיבי, בו נאלץ ראש ממשלת בריטניה לקיים יחסי מין עם חזיר בשידור חי בטלוויזיה, על מנת לשחרר מן השבי בת למשפחת המלוכה שנחטפה. כמובן שעיקר הפרק לא היה האקט הזואופילי הקשה, אלא תגובת התקשורת וההמונים: כולם מצקצקים ובו זמנית רצים לראות. ממש כמו צופי "מראה שחורה", שנהרו בהמוניהם אחרי הפרק המדובר ואלו שבאו אחריו, כאילו לא מדובר בפרובוקציה זולה ובלתי מתוחכמת שמשתמשת בכלים קיצוניים בשביל להתעלות מעליהם בצדקנות מוסרנית ולעשות להם נו-נו-נו.
עוד ביקורות טלוויזיה:
"פאודה": עכשיו ברור מי הרעים, וחבל
"הצרפוקאים": הטריק של רון כחלילי לא מתאים לתפאורה
עם השנים הבינו גם מעריציה האדוקים ביותר של "מראה שחורה" את השטיק. האנושות מסריחה, בני האדם לא מסוגלים לתקשר אחד עם השני, וככל שנתמכר למכשירים טכנולוגיים (לא אחת התייחס ברוקר אל הטכנולוגיה כאל סם), כך זה יהיה קשה יותר. זו קרקע פוריה לרגעים קטנים ויפים של קרבה בין בני אדם למרות כל המכשירים, אבל רוב הזמן "מראה שחורה" היא החבר הנודניק שמזכיר לשים את הטלפון בצד כשנפגשים לארוחה: היא אולי צודקת, אבל כמה אפשר לשמוע את אותו דבר.
העונה הרביעית, שעלתה לשידור בסוף השבוע שעבר, ממתנת במעט את הטון המטיפני, אבל הפשטנות נותרה בעינה. שוב – בני האדם עושים טעויות והטכנולוגיה הופכת אותן לבלתי הפיכות, לפעמים עד כדי גביית קורבנות בנפש. דווקא הפרקים בהם הסדרה משתחררת קצת ולוקחת את עצמה פחות ברצינות התגלו כטובים ביותר.
למשל פרק הפתיחה, "החללית קאליסטר", במרכזו מתכנת גאון שכולא שיבוטים דיגיטליים של חבריו למשרד במשחק מחשב בו הוא מתעלל בהם. זוהי מחווה לגרסאות הסבנטיז של "מסע בין כוכבים", והעקיצות בפרק כלפי טרקיז שגם אחרי עשרות שנים נשבעים אמונים לסדרה ולגינוניה, כולל הבעייתיים שבהם, מהנה ומרעננת הרבה יותר מהביקורת החברתית לכאורה על ההשלכות ההרסניות של אינטילגנציה מלאכותית או על אנשים שמתקשים להפריד בין המציאות למשחק המחשב.
"ארקאיינג'ל", בבימויה של ג'ודי פוסטר, הוא פרק שהורים רבים יוכלו להתחבר אליו: אם חד הורית מחליטה להחדיר לגופה של בתה שתל שמאפשר לה לעקוב אחרי מיקומה בכל רגע נתון, לראות כל מה שהיא רואה ולטשטש עבורה גורמים מעוררי חרדה. כצפוי, הילדה גדלה בלי יכולות התמודדות בסיסיות עם העולם, והתוצאות הרסניות. אין הורה שלא שאל את עצמו עד כמה צריך להתערב בחייו של הילד ומתי לשחרר ולתת לו ללמוד בעצמו, אבל ב"ארקאיינג'ל" אין טיפת סאבטקסט, עד שהוא כמעט מעצבן: נושא כה מעניין שנוגע לרבים, מבוזבז על עלילה צפויה ונטולת ניואנסים.
הפרק המוצלח בעונה הוא "Hang the DJ", והוא גם האופטימי שבפרקיה. במרכזו צעיר וצעירה במציאות טוטליטרית שנשלטת בידי מערכת שידוכים. המערכת מפגישה בין בני זוג פוטנציאליים וקובעת מראש את זמן הקשר, עד שהיא מוצאת עבור כל אחד את ההתאמה האולטימטיבית. זוהי זווית פשטנית על שירותי היכרויות אונליין ועל האופן שבו אנחנו מותירים את גורלנו בידי אלגוריתמים. אבל האווירה בפרק הזה, לצד דמויות תמימות אך נבונות וסיפור שמצליח להיות רומנטי, מצחיק ומפתיע, מצליחים, למרות הכל, לעורר תקווה במין האנושי. ואולי זה הכיוון ש"מראה שחורה" צריכה לקחת. מיצינו את הפחד, זה הזמן לקצת תקווה.
← "מראה שחורה", עונה רביעית, נטפליקס