איך היו נראים החיים שלי אם לא היינו מהגרים לישראל

הייתי בן 4 ואני לא באמת זוכר הרבה מהשנה הראשונה להגירה לישראל מעיר הולדתי גומל שבבלרוס. רק פרטים טכניים, כמו העובדה שהנחיתה בנתב״ג הייתה בשעת ערב של יום שלישי, 5 בפברואר 1991. הגענו לבני ברק – אבי, סבי וסבתי (שבינתיים הלכו לעולמם), אמי ואחותי. שבוע הצטופפנו בסלון וחדר שינה עם קרובי משפחה נוספים, בסך הכל תריסר אנשים בדירת שני חדרים, עד שהתפזרנו – הדודים לדרום, ההורים, הסבים ואני לבת ים ואחותי לפנימייה דתית בבני ברק. רק בשנים האחרונות, פרק זמן שאני חושב שהאישיות שלי וחיי מבוססים משהיו לפני כן, אני מגלה מחדש את הזהות הרוסית שלי, זו שהתמוססה בתוך כור ההיתוך – שבניגוד למה שינסו למכור לכם, לא גרם ליוצאי בריה"מ לשעבר להשתלב ולהפוך לחלק מהחברה הישראלית, אלא כפה עליהם להשתנות. זה התחיל בשפה, שפת האם האמיתית שלי, שגם היום אני מרגיש שלא בנוח לדבר בה בציבור, הרגל ישן ולקוי שהתחיל מניסיונות הסתרה שנבעו מבושה ומרצון לא להתבלט. גם היום, בשיחות טלפון עם אימא שלי, כשאני בחוץ או מוקף באנשים, היא תדבר ברוסית ואני אענה לה בעברית. כמו שמוק.

כשהבטתי מהצד על מאבקי הזהות המזרחית בשנים האחרונות, למדתי משהו גם על זהות ותודעה רוסית. עד לאחרונה לא חשבתי בכלל שהשם בתעודת הזהות שלי (ובעיתון, ובכלל!) הוא שונה מהשם שבו קראו לי הוריי. וזה בסדר, זה אני – ככה מכירים אותי, וחשוב מכך – כך אני מכיר את עצמי ומרגיש הכי בנוח. אבל זה לא היה השיקול של המחנכת בבית הספר היסודי, שהציעה שאציג את עצמי בשם אחר, ״יותר ישראלי, כדי שלילדים האחרים יהיה קל יותר להתחבר״. רק בדיעבד מתברר הטירוף – בהחלטה של כמה דקות, שאליה דחקה אישה זרה, שיניתי את האופן שבו אני מציג את עצמי ופונים אליי.

ביום שבו צוינו 25 שנה להגירה שלנו, אימא שלי התקשרה להזכיר לי את המועד כי זה מה שאימהות עושות. היא תהתה אם זו הייתה ההחלטה הנכונה. מכיוון שאני לא יכול לדמיין את חיי ברוסיה הפוטיניסטית, חיפשתי בפייסבוק אנשים ששמם זהה לשלי והגבלתי את התוצאות לתושבי שטחי בריה"מ לשעבר. התחלתי לעבור פרופיל אחר פרופיל, לחטט בתמונות, בלינקים שהם מעלים ולנסות לדלות כמה שיותר מידע – האם טוב להם? הם אוהבים את החיים שלהם? הם אוהבים עצמם? לא הגעתי למסקנה ברורה – כמה פרופילים חצי פעילים יכולים להעיד על אדם? לו שאלתי, הם בטח לא היו מתלוננים, אבל ככה זו המנטליות הרוסית. ואני? רואה את העתיד שלי פה, לפעמים פוזל לפנטזיות על מקומות אחרים, אבל איכשהו, אפילו לא לרגע – לא מדמיין, אפילו בצחוק, איך היו נראים החיים שלי שם, בתור סשה פולונסקי.

מוקדש לחברי המערכת ועובדי החברה יוצאי בריה"מ לשעבר: דן קולינקו (ארט דירקטור, הגיע מלוגנסק למושב עינב בשומרון, 1993), עמית דימיטרי קלינג (עורך התרבות, הגיע ממוסקבה לרחובות, 1991), איליה מלניקוב (צלם מערכת, הגיע מקניגסברג לירושלים, 1991), אנה דבלמן (מנהלת פרויקטים והפקות, הגיעה מאודסה לעמק הירדן, 1997), רימה זימר (מנהלת תיקי לקוחות, הגיעה ממינסק לבאר שבע, 1990), ליז גרוסמן (הנהלת חשבונות, הגיעה מקזחסטן לבאר שבע, 2000), ניקי טריפולסקי־מגזניק (מחלקת הפרסום של ״אטמוספירה״, הגיעה מבאקו לבת ים, 1990), דינה אוסטרובסקי (המעצבת הראשית של ״את״, הגיעה ממוסקבה לרחובות, 1990) ואנטולי מיכאלו (צלם, הגיע מבאקו לניצנה, 1993).