משנות ה-60 ועד היום: אלו עשרת הסרטים הכי טובים של מרטין סקורסזה

מרטין סקורסזה בן 80, אבל לא נראה שזה מאט אותו. הוא התחיל ליצור סרטים בשנות השישים, עלה לגדולה בשנות השבעים, מעולם לא איבד קשר עם הזמנים, ונחשב על ידי רבים לגדול הקולנוענים האמריקאים שעדיין יוצרים סרטים. בזמן שבני דורו (קופולה, פרידקין, ספילברג) קטפו אוסקרים, האקדמיה לא מיהרה לרפד לו את האגו עם פרסים, ואולי דווקא בשל כך הוא גילה כושר עמידה כה מרשים, והקולנוע שלו נעשה יותר ויותר וירטואוזי.

אחרי שביסס את עצמו כבמאי הבית של עירו ניו יורק, הוא יצא גם למחוזות אחרים, אבל תמות של קתוליות ואשמה שמובילות לאלימות ליוו אותו גם שם. כמה מסרטיו הבולטים בוחנים את תפקודו של הפרט במסגרת קהילות לוחצות, בין אם אלה גנגסטרים, ברוקרים או אנשי החברה הגבוהה של ניו יורק במאה ה-19. לסרטו הבא "Killers of the Flower Moon", שיצא ב-2023 הוא ציוות לראשונה זה לצד זה את כוכב סרטיו המוקדמים רוברט דה נירו ויורשו (בסרטיו) ליאונרדו דיקפריו ויצא איתם מערבה לספר על חקירת רציחתם של אינדיאנים בשנות העשרים.

לרגל יום הולדתו בחרתי לדרג את עשרה הסרטים העלילתיים הטובים ביותר מבין ה-25 שיצר עד כה. לא תמצאו ברשימה את "השתולים" שסוף סוף זיכה אותו באוסקר החמקמק (כי מדובר ברימייק חלקלק של סרט הונג קונגי נעלה), התחבטתי לגבי "שאטר איילנד" בגלל הווירטואוזיות הסגנונית שלו ולגבי "אליס אינה גרה כאן יותר" היפה והנוגע ללב, היחידי שלו שמגולל את סיפורה של אישה (כוכבת הסרט, אלן בורסטין, בחרה בסקורסזה הצעיר אחרי שצפתה ב"רחובות זועמים") – אבל בסופו של דבר הרכבתי את הרשימה שלפניכם.

הוא פשוט הגדול מכולם. מרטין סקורסזה (צילום: שאטרסטוק)

10. הוגו (2011)

לצד היותו אמן קולנוע, סקורסזה ידוע באהבתו לקולנוע קלאסי. הוא יצר סרטים תיעודיים על סרטים הוליוודיים ואיטלקים שנתנו לו השראה, וקידם שחזור של סרטים ישנים. "הוגו", הסרט היחידי שביים לכל המשפחה, הוא כל כולו מחווה מרגשת לראשית ימי הקולנוע. ילד יתום שמתגורר בתחנת הרכבת של פריז ב-1931 מתוודע לז'ורז' מלייס (בן קינגסלי), מהחלוצים הגדולים של הקולנוע, שעכשיו מוכר דברי סדקית בדוכן בתחנה. העיבוד לספרו המאויר של בריאן סלזניק קסום וטוב לב ומלא פליאה, כמעט כאילו היה סרט ילדים של ספילברג.

9. שגעון של לילה (1985)

מעין גרסה מחויכת אך לא פחות מסויטת של "נהג מונית". עובד משועמם בחברת מחשבים בצפון מנהטן נגרף ללילה בסוהו שהולך ונעשה יותר ויותר סוריאליסטי ומאיים. במהלך הלילה פול (גריפין דון) פוגש נשים פגועות ופוגע בהן עוד יותר, ונענש על כך באופנים יצירתיים. דווקא האישה שברגע מסוים נראית בעיניו כקורבן שעליו להציל (לינדה פיורנטינו בתפקיד האומנית) לגמרי מסודרת עם עצמה ושולטת בגורלה. חלק מכוחו של הסרט הפרוע והאנרגטי הזה נובע מכך שהתסריט המעגלי אף פעם לא מאבד קשר עם המציאות, ולכן הוא לא איבד מאומה מרעננותו.

8. מלך הקומדיה (1982)

הקומדיה הלא כל כך נעימה הזאת זכתה לקבלת פנים קרירה בזמנו, אך היא הלכה וצברה הערכה עם השנים. רוברט דה נירו מעולה בעוד תפקיד של גבר בודד ולא יציב שמתקשה למצוא את מקומו בחברה. הפעם הוא מגלם את רופרט פופקין, שמשתוקק בכל נימי נפשו להיות סטנדאפיסט ומאמין שאם מנחה טוק שואו פופולארי (ג'רי לואיס) ייתן לו הזדמנות, הקריירה שלו תהיה סלולה. לכן הוא עושה את המעשה ההגיוני וחוטף אותו. התשוקה הכה האמריקאית להפוך לסלבריטי בכל מחיר רק הלכה והתעצמה עם השנים (זה הדלק של תכניות הריאליטי) ולכן הסרט נותר עדכני לגמרי.

7. רחובות זועמים (1973)

סרטו השלישי של סקורסזה הוא הראשון שסימן אותו כבמאי מהותי. הסרט מתרחש באיטליה הקטנה שבניו יורק, שם צ'רלי (הרווי קייטל הנפלא) מנסה לאזן בין הכוחות המנוגדים בחייו – רצונו להיות קתולי טוב למול המטלות שהוא מבצע בפקודת המאפיונר המקומי, ותחושת האחריות שלו כלפי חברו המהמר הפוחז ג'וני בוי (רוברט דה נירו בהופעה בלתי נשכחת), שגורר אותו למטה. סקורסזה עדיין לומד את מלאכת הבימוי, אבל הסרט ניחן בעוצמה גולמית מתפרצת, וסצנת הסיום הטראגית עשויה לעילא.

6. האירי (2019)

מרטין סקורסזה חוזר לסביבה החברתית שהוא מזוהה איתה יותר מכל – המגזר האיטלקי של עולם הפשע המאורגן. הפעם הסיפור מוגש על ידי אדם זקן שבוחן את חייו, או בעצם מסרב לבחון אותם, ודרך הסירוב הזה אנחנו חווים את הצער ואת האובדן שבאים עם דרך החיים שבה בחר. סקורסזה, שביים בווירטואוזיות נינוחה של רב אמן, קיבץ לפגישת מחזור את שחקניו האדירים מימי "החבר'ה הטובים" – בהם רוברט דה נירו וג'ו פשי – וצירף אליהם את אל פאצ'ינו בתפקיד ג'ימי הופה, מי שהיה הנשיא המושחת של איגוד נהגי המשאיות, ונעלם ב-1971. דה נירו מגלם את "האירי" שהיה יד ימינו וידידו הקרוב. מה שנראה בתחילה כרצף מבדר של מעשיות מעולמות הפשע והפוליטיקה, מתגבש בהדרגה סביב היחסים בין השניים, והם הופכים את הסרט לעמוק, אנושי ונוגע ללב. הסרט נמשך שלוש וחצי שעות, אז תחשבו עליו כצפיית בינג' של סדרת טלוויזיה.

5. הזאב מוול סטריט (2013)

לראשונה מאז "החבר'ה הטובים" סקורסזה חוזר לספר על פושעים בניו יורק של המאה ה־20, אם כי ברוח התקופה שבה אנו חיים, הפעם מדובר בפשעי צווארון לבן. לאונרדו דיקפריו בהופעה מזהירה מגלם את ג'ורדן בלפורט שהתעשר ממכירת מניות זבל. התסריט הוא רצף של סצנות מבריקות ומבדרות להפליא, הפורטות לפרטי פרטים את פילוסופיית הבצע של שנות ה־90. אין כאן קשת דרמטית מהסוג המקובל, כי מדובר בגיבורים שאינם משתנים, אינם מכים על חטא ואינם מתקנים את דרכיהם, גם לא אחרי הנפילה הידועה מראש. זאת סאטירה מסחררת על העיוות של החלום האמריקאי, ועל ההפרזה של הקפיטליזם חסר המעצורים. הסרט מחדד את השאלה מדוע האיש שמדבר במהירות 200 קמ"ש, ומביים כמו שהוא מדבר, לא יוצר יותר קומדיות.

4. השור הזועם (1980)

במהלך משבר נפשי מתמשך שכלל התמודדות עם סמים, סקורסזה יצר את הביוגרפיה של ג'ייק למוטה – המתאגרף שהרס את חייו במו אגרופיו – כסוג של אוטוביוגרפיה. דרך הבחינה של גיבורו, סקורסזה בחן את חייו שלו וסיפק לשניהם גאולה. דה נירו עטה על עצמו 27 קילוגרמים כדי לגלם את המתאגרף כפרא אדם אגרסיבי שנתון להתקפי אלימות בזירה ומחוצה לה (וזכה על כך באוסקר). הסרט, שצולם בשחור לבן קונטרסטי, משלב ברוטאליות ופיוט ועושה שימוש בלתי נשכח בנעימות ליריות שנשאלו מאופרות של פייטרו מסקני. תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה של סקורסזה, זכתה באוסקר הראשון שלה על עבודתה המפוארת בסרט (היא תזכה בשניים נוספים על "הטייס" ו"השתולים"). סקורסזה נאלץ לחכות עוד 26 שנים.

3. החבר'ה הטובים (1990)

לצד "הסנדק" של קופולה, "החברה הטובים" נחשב לטוב שבסרטים על הפשע המאורגן. אם הסרט של קופולה סיפר על ראשי המשפחות, סקורסזה עסק בפועלים השחורים. סיפור עלייתו ונפילתו של מאפיונר מברוקלין (ריי ליוטה) – המבוסס על סיפורו האמיתי של הנרי היל – עתיר סצנות ודיאלוגים בלתי נשכחים. זה קולנוע וירטואוזי שמציע איזון מושלם בין סגנוּן זורם ואלגנטי לריאליזם קשוח. ג'ו פשי זכה באוסקר על הופעתו האדירה כמאפיונר עם חוש הומור מפוקפק. סצנת הדייט במסעדה, שמצולמת כולה בשוט זורם אחד (נדמה שאין כמעט מורה למבע קולנועי שאינו מלמד אותה), היא דימוי מבריק לחייו של גנגסטר, ששואף לקצר הליכים, ונכנס בדלת האחורית במטרה לכבוש את מרכז הבמה.

2. עידן התמימות (1993)

באמצע הקריירה, בין סרטים על גנגסטרים רצחניים, סקורסזה יצר את הסרט הכה מעודן הזה על פי ספרה המופתי של אדית וורטון על הצביעות והשמרנות של החברה הגבוהה של ניו יורק במאה ה-19, שמתוארת כלא פחות דורסנית מהמאפיה. הסיפור מתמקד באהבתו הנואשת של ניולנד ארצ'ר (דניאל דיי לואיס) לבת דודתה (מישל פייפר) של ארוסתו (ווינונה ריידר). הרוזנת ברחה מבעלה הנקלה באירופה, ולכן נתפסת בניו יורק כסחורה פגומה. כל פריים ותנועת מצלמה שופעים יופי וטעונים בתשוקה אסורה, ושלושת הכוכבים נפלאים במיוחד.

1. נהג מונית (1976)

רוברט דה נירו הוא טראוויס ביקל שחזר מווייטנאם עם מחשבות קשות לגבי המין האנושי. הוא אינו מסוגל לישון בלילות, ולכן הוא משייט במוניתו ברחובות ניו יורק תוך כדי שהוא משתף אותנו בהרהוריו על העיר המטונפת שזקוקה לניקיון מאסיבי. אחרי אכזבה רומנטית הוא גם מחליט לפעול בנושא. זה קולנוע כפוסט טראומה. ההצצה למוחו הקודח של הבחור הבודד והמריר, שרואה עצמו כסוג של ג'ון וויין, מייצרת הזיה מסויטת ומכשפת, שסיפקה השראה לסרטים רבים ("מועדון קרב", "השעה ה-25", "ג'וקר"). את הפסקול הנוגה, שתורם רבות לאווירה הדחוסה של הסרט, הלחין ברנרד הרמן, המלחין הקבוע של היצ'קוק, ועל הצילום הסהרורי חתום מייקל צ'פמן שצילם גם את "השור הזועם".