המסעדות בתל אביב נפתחות מחדש. אבל אף אחד לא בא לבלות עכשיו

"ייתכן שזו זו שירת הברבור", אומר אסף אינגבר, בעלי מסעדת J17 הטבעונית. "חטפנו מכה אחר מכה. אחרי הקורונה הגיעה המחאה החברתית ועכשיו המלחמה, והמצב קשה עד בלתי אפשרי. אני מאוד חושש מהיום שאחרי. אם לא נוכל להשיג תרומות המסעדה תחדל מלהתקיים". מילים קשות שנאמרות בכובד ראש ומתוך הכרה במציאות.

ביום ראשון לפני שבועיים, מיד לאחר פרוץ המחדל, עשה אינגבר את מה שעשו קולגות רבים והפך את המסעדה לחמ"ל מזון. בשיתוף עם תושבי צפון העיר צמח הפרויקט הפרטי בכלום זמן למפעל הזנה לכ-2,000 איש ביום. כעת, בעת שצה"ל מתארגן לכניסה לעזה והמדינה מוטרפת מדאגה, גם הוא צריך להחליט מה לעשות – להמשיך לבשל למפונים, להחזיר את המסעדה לפעילות או להניח את המפתחות לתמיד. "אני רואה את עצמי כמיסיונר בתחום הטבעונות אבל יכול להיות שאצטרך לחפש מקום אחר שבו אני יכול לבוא לידי ביטוי. אני לא יודע מה יקרה אבל מעדיף שהדברים יהיו בשליטתי ופחות להמתין לעזרה מאחרים".

מסעדני ישראל הם שועלי קרבות מנוסים. אלא שגם מגפה והפיכה לא הכינו אותם להתמודדות עם הלימבו שבין חירום לשגרה. אמש (ראשון) הודיע הגורם הבכיר במערכה, חמ"ל האחים, על שינוי כיוון – אספקת מזון לחיילים תופסק מכיוון ש"המצב בצה"ל בשליטה". במקום זאת יסופקו ארוחות חמות למפוני העוטף, לפצועים ולמשפחות החטופים. לטובת המטרה הנעלה ימשיכו האחים דוקטור לתרום את מסעדות האחים ודוק שבבעלותם. אייבי, מסעדת הדגים של האחים שהייתה סגורה בשבועיים האחרונים, צפויה להיפתח השבוע במתכונת מצומצמת.

במסעדת שילה החמ"ל ששיגר מאות מנות ביום נסגר, והמסעדה צפויה להיפתח ביום חמישי. מסעדת קלארו, שבכל יום בתקופה האחרונה שיגרה כ-1,400 מנות לחיילים, נפתחה ביום שני במתכונת מלאה. "אני מאוד אמביוולנטי. מצד אחד אני בעד לפתוח. זה צעד שנכון לעובדים, ללקוחות, ובכלל. מצד שני אני לא יודע עד כמה צה"ל נזקק לאוכל בדרום. ניסיתי לברר אבל אף אחד לא יודע כלום", אומר הבעלים שף רן שמואלי בספק סרקזם ספק צער.

עדיין מתנדבים, אבל כמה זמן אפשר להחזיק?. מרכז המזון הלוגיסטי במסעדת "האחים" (צילום: שרון בן דוד)

את ההחלטה על סיום הפעילות ההתנדבותית וחזרה להתנהלות כמסעדה הוא קיבל בעקבות ביקור של חבר מהעוטף. "הוא אמר 'אם לא יפתחו את כל העסקים, לשם מה עברנו את כל מה שעברנו'. זה עשה לי איזשהו סוויץ'. בגלל ההיבט הפסיכולוגי לא נעים לצאת לבלות אבל אצלנו לא יהיו ריקודים. אנחנו לא מבלים אלא מנסים לחזור לשגרה".

בניגוד לתקופת הקורונה, שבה ניתנו מענקים והלוואות וכולנו חיכינו ליום שבו אפשר יהיה לצאת לבלות, הפעם לא בטוח שלמישהו יהיה חשק לכך. המסעדנים יודעים שהעלויות הכרוכות בפתיחה מחודשת גבוהות, ואף אחד לא מבטיח שמחר לא יתרחש עוד אסון. אלא שמסעדנות היא מקצוע של שחקני נשמה, על אחת כמה וכמה בימים אלה.

במנסורה חמ"ל ההזנה נעצר. מה יבוא במקומו עדיין לא ברור. "אנחנו לא מרגישים שיש טעם למסעדה כמסעדה. פתיחה מעכשיו לעכשיו זו הוצאה ענקית, ואחרי שלוש שנים בערפל אנחנו לא יודעים לאן הסיבוב הזה לוקח, שלא לדבר על המחיר הרגשי שאנו משלמים כיוצאי קיבוץ בדרום", אומר טל סוחמי, מבעלי המקום. הכיוון המסתמן – מקום שבקונסטלציה כלשהי ישרת את הקהילה. "הרמנו מהר מערכת שמייצרת אוכל ונרתמו המון אנשים מהשכונה. כעת אנו מנסים להבין מהו הצורך שלהם במקום מפגש ותרבות קהילתי. לא בטוח שמסעדה כמו זו שפעלה לפני שבעה באוקטובר היא הפורמט המתאים כרגע".

מנגנון פיצוי מצחיק. בית תאילנדי (צילום יריב מלילי)

בחזית עסקי המסעדנות מול המדינה המצב דרעק, תודה ששאלתם. היום (שני), 17 ימים לתוך המלחמה, אמורה להתכנס ועדת הכספים של הכנסת לדיון בפיצוי לעסקים. שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות והברים, מותח ביקורת על המתווה שפורסם. "ההוא אינו טוב בעינינו ואינו מעודד את העסקים להיפתח, בעיקר בהיבט של תשלומי שכר לעובדים. אנו נשתתף בדיון כדי לנסות ולשפר אותו", הוא מבטיח. "המדינה מאד אטומה, בייחוד משרד האוצר. אנחנו חושבים שהמדינה צריכה להשתתף הרבה יותר כדי שעסקים ייפתחו. זה צריך להיות אינטרס ראשון במעלה כדי להתניע את המשק והמורל".

האיגוד מעמיד לרשות המסעדנים כלים להתנהלות מול העובדים בהיבט המשפטי והרגשי, אך זוהי טיפה בים. כל השפים ובעלי המסעדות שעמם שוחחנו הביעו באופן גורף אי אמון במוסדות המדינה. יריב מלילי, בעלי בית תאילנדי וקאב קם, שיגר מהחמ"ל כעשרת אלפים מנות, אלף מתוכן למפונים תאילנדים. את עלויות התפעול הוא שילם מכיסו, כ-40 אלף ש"ח ביום. בחישוב מהיר, תשעת ימי פעילות החמ"ל עלו לו 360 אלף ש"ח, וזאת מבלי לקחת בחשבון עלות חומרי גלם והוצאות נוספות. על פי המתווה שהמדינה הציגה זכאי מלילי למענק בגובה מקסימלי של 300 אלף ש"ח.

עוד נזכה לטעום אותך שוב. טרטר דג עטוף באבוקדו של "שילה" של שף שרון כהן (צילום: דניאל לילה)

"אין לי מושג איך אני יוצא מהבור הזה. מנגנון הפיצוי מצחיק לעומת ההפסדים הנוראיים שאנו עומדים לספוג", הוא אומר. כהן מספר שתשלומי המשכורות בשילה וג'אנג'ו עומדים על 1.4 מיליון ש"ח בחודש. גם עבורו הפיצוי הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. "לי לא חשוב לא לקבל מהמדינה אבל שידאגו לעובדים. תיירות אין, עבודה לא תהיה, הענף עלול לקרוס", הוא אומר ואז עושה תפנית של 180 מעלות ומפתיע במסר אופטימי שהחיים חזקים מהכול. "אחרי כל אירוע נשאר מקום לכאב ולטראומה אבל בסוף אנשים רוצים לחיות ולחייך. ייקח לנו שלושה חודשים, חצי שנה או שנה אבל שילה תחזור להיות מה שהייתה. קמנו מהשואה, נקום גם מהשבעה באוקטובר".