קולנוע שמלטף את הלב: 11 סרטים שיעזרו לכם להרגיש טוב יותר

אני מניח ששמתם לב שהמצב הבטחוני כרגע לא מזהיר, בלשון המעטה, וכמו ישראלים רבים גם אני מתקשה לשבת כל היום מול החדשות ולשמוע על אסון אחרי אסון. אז נכון, זה חשוב להתעדכן, אבל לא כולם בנויים לזה. חלקנו צריכים תחושה מנחמת, או לפחות איזה סרט לנקות איתו את הראש. אז אם כבר מתנתקים לרגע, עדיף שזה יהיה סרט שמחזיר לנו את התחושה החמימה בלב שכמעט שכחנו מאז שהמלחמה הזאת החלה. אספנו בשבילכם 11 סרטים שעושים טוב על הלב בכל פעם מחדש.

רוק בבית הספר (2003)

אי אפשר שלא להעלות חיוך כשרואים את ג'ק בלאק על המסך, וזו כשלעצמה סיבה מספיק טובה לראות את הסרט הזה, אבל האמת היא שלצפות בו פשוט יגרום לכם לחייך כמעט בכל רגע נתון. שלוש שנים לפני ש"טוניישס די: מפרט הגורל" יצא, ג'ק בלאק השוויץ בכישרון המוזיקלי שלו כבר ב"רוק בבית הספר", עם הבימוי של ריצ'רד לינקלייטר והתסריט של מייק וייט ("הלוטוס הלבן"). בלאק משחק את דיואי, גיטריסט כושל שהולך לעבוד בתור מורה ומגלה שתלמידיו בעלי כישרון מוזיקלי נדיר, וספציפית מתמחים ברוק. לכן הוא מחליט להקים להקת רוק עם תלמידיו ללא ידיעת המנהלת. הסרט מלא בהומור המטופש של ג'ק בלאק, אבל גם מלא ברגעים מרגשים, ולא סתם הוא מגדיר את זה כאחד התפקידים שהוא הכי נהנה לשחק. ג'ק בלאק הוא אולי המוזיקאי היחיד שאני מכיר שיכול להצליח רק מלחקות כלי נגינה עם הפה שלו, ואין דבר יותר משעשע מאשר לראות אותו מלמד את הילדים להפוך לרוקסטארים קטנים.

הנסיכה הקסומה (1987)

אין מצב שלא שמעתם על הסרט הזה, מאחר ומדובר בסרט המצוטט בעולם – ואם לא שמעתם מימיכם את המשפט "Hello, my name is Inigo Montoya, you killed my father, prepare to die" אז כנראה שאתם מנותקים לגמרי. מדובר בסרט שזכה למעמד פולחן, מהמעטים שזכו לכבוד בזכות איכותו. נושא הסרט הוא אהבת אמת, והוא מתרחש בממלכה קסומה בה באטרקאפ (רובין רייט) מיועדת להתחתן עם הנסיך המפרדינק בניגוד לרצונה. הסרט הוא מסע/בריחה אופטימית לעולם פנטסטי מדהים שעד היום ממשיך להיות מהנה וייחודי. חוץ מזה יש להם את אנדרה הענק. מה עוד צריך?

ביג (1988)

לטום הנקס יצא השם של השחקן הנחמד ביותר בהוליווד, ולא רק בגלל שהוא אדם נחמד במציאות – אלא גם כי התפקידים שהוא עושה לרוב גורמים לך להרגיש טוב. יכולתי לתת כאן את "צעצוע של סיפור" (אבל ככל שמתבגרים סדרת הסרטים הזאת עושה לי יותר קווצ' בלב מאשר חיוך), יכולתי גם לתת את "פורסט גאמפ" (אבל הסוף של הסרט סתם מכעיס ומתסכל). לכן ביג זה הסרט היחיד של טום הנקס שכיף לראות, בלי רגעים עצובים מדי שגורמים לך לפרוץ בבכי מול הטלוויזיה ובלי סופים שגורמים לך לדפוק את הראש בשלט. הוא מספר על ילד שרוצה להפוך למבוגר ופתאום המשאלה שלו מתגשמת, וזה קסום אפילו יותר משנשמע. הסרט בבימוי פני מרשל הוא עדין, רגיש ובעל הומור ייחודי, עם המון רגעים מקסימים – ובמיוחד הרגע בו טום הנקס רוקד על הפסנתר, שהפך לרגע הכי אייקוני בסרט. 

הקוסם מארץ עוץ (1939)

חשבתם ששנות השמונים זה רחוק? אז תנו לי להזכיר לכם את הסרט הזה מסוף שנות השלושים, שהיה אחד מהפלאים הקולנועיים הראשונים. כולם מכירים את הסיפור של דורותי, שעושה בדיוק את מה שכולנו חושבים עליו: בורחת מהסופה בקנזס לארץ מלאה בהפתעות, גמדים, מכשפות מרושעות ומכשפות טובות. הסרט עמוס בנאמברים בלתי נשכחים, דמויות מקסימות וכמובן – ג'ודי גרלנד בתפקיד האלמותי שלה מגיל שש עשרה. שום דבר לא מתעלה על קסם המעבר משחור-לבן לצבע, על התלבושות המושקעות שהיום נותנים תחושה מדהימה של תיאטרון על מסך, או לשירים המדבקים, מה שהופך את "הקוסם מארץ עוץ" לא רק לסרט שעושה טוב על הלב, אלא גם לסרט שחובה לראות. 

שף (2014)

הסרט שביים, כתב וכיכב בו ג'ון פאברו הוא אחד מהסרטים שמצד אחד יעלה לכם חיוך על הפרצוף, ומצד שני יפתחו לכם את התאבון. ברצינות, תכינו מאנצ'ים מפחידים לצפייה כי מדובר בסרט שהוא לא פחות מפורנו אוכל במיטבו. הסרט עוקב אחר השף קארל קספר שמאבד את עבודתו במסעדה גדולה ומפורסמת ומחליט לפתוח פוד-טראק. אמנם לא מדובר באיזו עלילה מטורפת עם אריות, משאלות, נסיכות ומכשפות, אבל הסרט הזה הוא מנחם לא רק בגלל האוכל, אלא גם בגלל הלב הענק שטמון בו. ג'ון פאברו יצר סיפור מרגש על משפחה שעושה הכל אחד למען השני, גם ברגעים הקשים – ואם אתם לא יוצאים מחייכים ורעבים ממנו, משהו אצלכם לא בסדר.

ווילי וונקה ומפעל השוקולד (1971)

לבני גיל מסוים ומטה, כשאומרים ווילי וונקה מדברים בדרך כלל על ג'וני דפ והפנים החיוורות שלו ב-"צ'ארלי בממלכת השוקולד", ושוכחים לגמרי את התפקיד האגדי שעשה ג'ין וויילדר, בבימוי מל סטיוארט. כשצופים בסרט קשה קשה לא לפעור את הפה מהיצירתיות שכלולה באפקטים ביחס למגבלות הטכנולוגיות של התקופה: ילדה שהופכת לאוכמניה, פטרייה שהנקודות הלבנות שלה הן קצפת ובועות שגורמות למי שאוכל אותן לעוף באוויר. הסרט יכול להיות קריפי לפעמים, אפילו יותר מהגרסה של טים ברטון (שזה כבר הישג), אבל החוויה מהנה ומגשימה את כל פנטזיות הילדות לגבי ממתקים. 

שיר אשיר בגשם (1952)

למרות שזאת הדיעה הרווחת על הז'אנר, לא כל מחזמר עושה לך טוב על הלב. "סוויני טוד" הוא דוגמה  טובה, אבל גם "סיפור הפרברים" הדי טרגי, הסוף של "שיער" שיכול לגרום לך לבכות, ושלא נתחיל לדבר על "עלובי החיים". לעומתם, "שיר אשיר בגשם" הוא נקודה של אור – סרט המספר על כוכב סרטים אילמים, חברו הטוב ונערת מקהלה שמנסים לעשות את המעבר מקולנוע אילם לקולנוע מדבר. בעוד הדמויות עצמן בדיוניות, הסרט מראה את הקושי הטכנולוגי והמנטלי בלשנות את הגישה לסרטים ודרך הפסקול האלמותי עם המון אהבה לקולנוע ולעשיית סרטים הם מצליחים להעלות חיוך כמעט בכל רגע נתון. ב-"שיר אשיר בגשם" מוכיחים שהשילוב בין קולנוע למוזיקה הוא הנוסחה המושלמת לאסקפיזם בתקופה כזאת כשרק מחכים לרגע שבו יעלה חיוך על הפנים.

השם שלך (2016)

חייבים פה גם סרט של סטודיו ג'יבלי, כי אם יש משהו שאולפן היפני מתמחה בו הוא יצירת סרטים שמרגישים יותר כמו מדיטציה. זה מתחיל בפסקול, ממשיך באנימציה מרהיבה ונגמר בסיפור מרגש ולרוב מעודד. הבחירה ב"השם שלך" לא באה בקלות, כי יש הרבה סרטים של הסטודיו שמתאימים לזה, אבל ברובם יש מראות שלעין המערבית תיראה קריפית ולא נעימה, בעוד לעין היפנית זה סביר לחלוטין – אבל "השם שלך" הוא מקרה חריג. זאת יצירה יוצאת דופן על נער ונערה בעלי חיבור קסום שמאפשר להם להחליף את הגוף שלהם ומחליטים להיפגש כדי לפתור את זה. "שישי הפוך" יפני, אם תרצו (אגב, גם סרט שעושה טוב על הלב). אמנם זה לא הפסקול הכי מדיטטיבי של סטודיו ג'יבלי, למרות שהוא עדיין מרגיע ברובו, אבל גם האנימציה והסיפור הגנרי שמצליח להישאר ייחודי מצליחים לתת תחושה כל כך טובה על הלב בלי הורים שהופכים לחזירים או ארנב עם חיוך קריפי. או מלחמה עקובה מדם. 

סרט לגו (2014)

לא צריך לאהוב במיוחד לגו כדי להנות מהסרט הכל כך כיפי הזה. הבמאים פיל לורד וכריסטופר מילר הם אלופי הכיף, כפי שראינו בסרטי "רחוב ג'אמפ", אבל בסרט לגו הם ממש לוקחים את הטירוף קדימה – בעיקר בגלל כל היקומים המטורפים שקיימים בלגו ומאפשרים לכל הדמויות שאנחנו הכי אוהבים להיפגש. אחד הדברים הכי מפתיעים בסרט הזה הוא הקאסט המשוגע שיש לנו כאן: בתפקיד הראשי יש לנו את כריס פראט, וויל פרל בתפקיד הנבל, וויל ארנט הוא באטמן, וויל פורטה מדובב את לינקולן (היי, זה הרבה וויל!), ג'ונה היל בתפקיד גרין לנטרן, ליאם ניסן הוא השוטר הטוב והשוטר הרע, קובי סמולדרס חוזרת לתפקידים מיקומי הקומיקס בתור הקול של וונדרוומן, וכמובן הסופרמן שלא ידעתם שרציתם – צ'אנינג טאטום. אה כן, והכי חשוב, מורגן פרימן, השחקן עם הקול הכי מרגיע בהוליווד בתפקיד המכשף ויטרוביוס שמשמש כמנטור לגיבור. כל הקאסט המצוין הזה מבטיח לכם 100 דקות של אסקפיזם מהסוג הטוב ביותר, דרך הדמויות האלה מקבלים סיפור שבו הכל עשוי מלגו וזה סרט שמחזיר אותי מיד לילדות, בה הכל היה אפשרי עם קצת קוביות צבעוניות ודמיון.

פדינגטון ופדינגטון 2 (2014, 2017)

יש ברשימה הזאת המון סרטים שמיועדים בין היתר לילדים, וזה לא מפתיע כי המטרה של סרטי ילדים בדרך כלל זה לגרום לתחושה טובה – אבל אף סרט ילדים הוא לא שני סרטי "פדינגטון", שמצליחים לפנות גם למבוגרים באופן שאף סרט אחר לא עשה בעבר. מבוסס על ספר ילדים, הסרט עוקב אחר הדוב פדינגטון, דוב מזן יותר מפותח של דובים שכל חייו חלם להגיע ללונדון, אך מגלה שהחיים בלונדון לא כל כך פשוטים. בסרט השני פדינגטון מנסה להשתלב בשוק העבודה, אך מוצא את עצמו מואשם בגניבה שלא ביצע ונשלח לכלא. שני הסרטים בעלי הומור ייחודי, מלאי רפרנסים לגדולי השחקנים (הסרט השני מלא ברפרנסים לצ'רלי צ'פלין) ולמרות שמדובר בחוויה אסקפיסטית זה עדיין סרט שגורם לך לחשוב (כן, כן, יש דבר כזה), בעיקר בכל הקשור לנושאי הגירה והשתלבותם של המהגרים בחברה. שני הסרטים האלה הצליחו בענק ו-"פדינגטון 2" הוכרז על ידי רבים בתור פחות או יותר הסרט הכי טוב בעולם, וקשה לא להסכים איתם. בעיקר כי דובים הם החיה הכי טובה בעולם, אז תנו לי שלוש וחצי שעות בערך של דובים מדברים בכל ימות השנה.