מחזמר "משחקי הכס" אומר כל מה שהסדרה לא מעיזה להגיד

מעבר למראות הזוועה, סצנות הסקס הבוטות וחווית הצפייה הסאדו-מזוכיסטית המענגת שסיפקה לנו לאורך שבע עונות, הפלא של "משחקי הכס" נשען על ההפקה האדירה, המושקעת ועתירת התקציב, עם גרפיקה ממוחשבת שמדמה עולם בדיוני, אתרי צילום מסביב לעולם האמיתי, ומאגר שחקנים ודמויות בלתי נדלה. כל המשאבים הללו לא מצויים בידי הצוות שמאחורי הפקת המחזמר "Game of Thrones: The Rock Musical" שעלה בשבוע שעבר באוף ברודוויי בניו יורק, אבל המופע הפארודי המשעשע הזה מצליח לעוף על ווסטרוז – גם בלי דרקונים.

>> מה צפוי בעונה 8 של "משחקי הכס"?

המחזמר הצנוע שעלה בבכורה בכנס קומיק-קון בסן דייגו מכונה "פארודיה בלתי מאושרת", ויש לכך סיבה טובה. העירום והאלימות של "משחקי הכס" היממו אותנו, אבל היוצרים האלטרנטיביים מרשים לעצמם לקחת את הדמויות והדיאלוגים הלאה, מעבר לגבולות השיח ש-HBO יכולה להרשות לעצמה על המסך. מילא שירים גסים בשבחי מין אנאלי עם דאינריז טרגריאן, או בדיחות נכים על חשבונו של בראן סטארק, אבל להציג את אליסטר ת'ורן ממשמר הלילה כדונלד טראמפ? למזג את הפוליטיקה של שבע הממלכות עם זו של הנשיא האמריקאי ו-50 המדינות שלו זה מהלך שיכול אולי להתקבל באולם תיאטרון אפלולי ואינטימי מול קהל של כמה עשרות אנשים – אבל לא בסדרת טלוויזיה עם עשרות מיליוני צופים.

ג'ופרי וסאנסה. קצת דומה לסתיו שפיר

אבל זה מה שמשעשע וגם מחכים במחזמר הרוק של "משחקי הכס": האפשרות לקחת את התכנים המדממים של הסדרה, שמתכחשים לכל סד של תקינות פוליטית בעולם הפנטסטי של ג'יי.אר.אר מרטין ולסדוק את התקינות הפוליטית המזויפת שנכפית על עולמנו שלנו – לא רק ברמה האינטימית של מי שכב עם מי ומי הטריד מינית את מי (גם הארווי ווינסטין זוכה פה לאיזכור), אלא גם במרחב הציבורי שלנו במציאות. כך למשל, כשאליסטר מדבר על הצורך בהקמת החומה, הוא מתאר את המהלכים הלבנים כ"סוחרי סמים, אנסים, שמביאים פשע וייקחו את העבודות שלנו". מצפון לווסטרוז, מדרום לארצות הברית.

המחזמר הוא בעצם יוזמה של הבמאי והתסריטאי סטיבן כריסטופר פארקר (שהופיע בין השאר כשחקן ב"ג'ונו" ו"ליטל מיס סאנשיין"), אשר קיבץ סביבו תסריטאים שותפים, מלחינים, כוריאוגרפים, ותפאורנים עם פטיש ל"משחקי הכס" כדי להכניס תוכן מקורי, חצוף ומוזיקלי לפארודיה שלו. 14 שחקנים משתתפים בהפקה, והם מגלמים 19 דמויות בסך הכל שמשחזרות את העונה הראשונה – מהפרק הראשון ועד עריפת ראשו של נד סטארק. על פניו עניין עגום, אבל מכיוון שהשוק כבר מאחורינו, אפשר להתחיל ללגלג עליו, להכניס את טראומת העבר בתוך הקשר עכשווי – בין אם במציאות המדומה של "משחקי הכס", או בזו העובדתית מאחורי הקלעים של הסדרה. כך למשל, כשטיריון לאניסטר שר "אתם לא יכולים להרוג אותי", הוא בעצם מבהיר לכולם: אני הדמות הכי אהובה בסדרה, ואתם תקועים איתי עד לסופה.

רוברט ונד סטארק

למרות סיבוב הדאווין של טיריון, די ברור שגיבור המחזמר הוא נד סטארק – מלך הצפון בדימוס. הוא אולי חדשות ישנות, אבל מילו שירר שמגלם אותו הוא בעל היכולות הקוליות המרשימות מכולם. בהפקה מוזיקלית חובבנית שכזו, מדובר ביתרון משמעותי. החרב שמבקעת את גרונו בסיום מגיעה הרבה אחרי פקיעת מיתרי הקול של שאר השחקנים.

בכלל משפחת סטארק מוצגת כמי שאיבדה את הצפון. נד לא זוכר איך בדיוק מבטאים את שמה של אשתו קייטלין (או קת'לין), סאנסה היא נערה פתיה והורמונלית עם קראש על הנסיך הבלונדיני המטורלל ג'ופרי, ואריה היא טינאייג'רית מרדנית עם חיבה לגותיקה, אייפונים ומוזיקת פופ. בראן הוא דמות זניחה לחלוטין באופן מופגן – ממש כמו בסדרה, ורוב לא בהכרח יותר כריזמטי, גם כשהשתן עולה לו לראש. הייתם מתארים לעצמכם שג'ון סנואו יהיה משמעותי, במיוחד אחרי מה שאנחנו יודעים עליו כיום, אבל הוא פה על תקן ילד כאפות. הכבשה השחורה, החיוורת, של המשפחה.

סאנסה ואריה הגותית

מול שבט סטארק המפולג, המטורלל, הנוירוטי – האשכנזי לצורך העניין – הלאניסטרים מציגים לכידות משפחתית דביקה ודחוסה מדי. לרוע ולאכזריות אין כל כך מקום כאן, אז ג'יימי וסרסיי מתרכזים בעיקר בלעשות אהבה על הבמה (עם מחשופים נדיבים, ללא עירום) ולהריץ בדיחות על יחסי מין בתוך המשפחה. בוטים יותר הם חאל דרוגו ודאינריז. הוא מציג גוף שרירי במיוחד ביחס ללהקת החנונים שלפנינו, והיא מתבטאת בחופשיות בנוגע לתשוקה הגואה בה, תוהה האם היא בעצם רוצה את התינוק שבתוכה, וחולקת עם דרוגו דואט מרגש – שיר אהבה דותראקי.

"Game of Thrones: The Rock Musical" הוא דאחקה חביבה, צנועה וחצופה שניזונה מהפופולריות העצומה של "משחקי הכס" ועושה מהם קציצות. השחקנים אינם זמרים מוכשרים במיוחד, ועיבודי הרוק לא ממש מהדהדים – אבל הדיאלוגים משעשעים, הטראשיות חוגגת והחוצפה גולשת מעבר לטעם הטוב וזה דווקא נחמד. ואם יש רגעים מתים, תמיד יש את דמותו של הודור שמתאימה לכל מצב. הודור נהנה, הודור מפחד, הודור נותן פרוגנוזה לפציעה הפטאלית של בראן. הודור, הודור, הודור – זה מרגיש כמו בדיחה חבוטה מהסוג של גרוט מ"שומרי הגלקסיה". אבל איכשהו זה עובד גם פה ומשתלב בחספוס המשעשע של המחזמר. הודור גבוה, ההומור נמוך.