"משחקי הכס" והגבול הדק בין הטוב והרע
טלוויזית האיכות עסוקה כבר קרוב לעשרים שנה בשאלות על הרוע והמוסר. "משחקי הכס" הביאה את הדיון אל הקצה והעלתה אותו באש לקינוח
אפשר למצוא לא מעט סיבות שיסבירו "משחקי הכס" שסיימה את עונתה השמינית והאחרונה השבוע הפכה לכזאת תופעה. במובנים רבים, היא שינתה את הדרך שבה עושים טלוויזיה, עם הפקה בסדר גודל שמעולם לא ראינו וספק אם גם נראה: לוקיישנים הפזורים על כל הגלובוס, מאיסלנד, דרך אירלנד ומרוקו וכלה בספרד וסלובניה. שימוש באפקטים ממוחשבים ברמה חסרי תקדים, כשדרקונים יורקי אש הופכים לחלק אינטגרלי מקרבות ענק. היא יצרה אפוס נרחב הפרוש על ערים, מדינות ויבשות, ונמתח לאורך שנים – מה שדורש אורך רוח לא מועט מצד הצופה. אולי יותר מהכל, הדבר המעניין ביותר שהיא עשתה זה להכניס את הפנטזיה – ז'אנר שעד לפני מספר שנים היה שמור לחנונים בלבד – היישר למיינסטרים. הייתי רוצה לפעמים לחזור בזמן ולהגיד לילד שהייתי לפני 30 שנה שיתעודד –בעתיד, להתדיין בפומבי על הרגלי הרביה של דרקונים הוא לא רק משהו שאין להתבייש בו, הוא סופר לגיטימי.
אבל בעיניי, הגדולה האמיתית של הסדרה אף פעם לא היתה ההפקה העצומה או המגוון שבה. זה דווקא האופי של הדמויות והעלילה שנתן לסדרה את הערך המוסף שהפך אותה מ"סתם" סדרה גדולה לממש סדרת מופת. אחד הדברים הראשונים שכל מורה לתסריטאות או לכתיבה ילמד את התלמידים שלו זה שהם חייבים לייצר דמויות שאפשר להזדהות איתן. זה נכון לספרים, סרטים או סדרות טלוויזיה. היכולת של הצופה או הקורא להרגיש הזדהות עם הדמויות היא המפתח ליצירה טובה. זה אפילו לא משנה אם מדובר בסדרה על שוטרים או על פושעים. היוצרים של "הסופרנוס" או "שובר שורות" הצליחו לגרום לנו, הצופים, להזדהות עם אנשים אלימים, רעים, אפילו פסיכופטים. זאת בדיוק היתה הגדולה של הסדרות הללו. אפשר לומר שזה הנושא של טלוויזית האיכות בעשרים שנה האחרונות- הגבול הדק עד לא קיים בין הטוב והרע. משחקי הכס לקחה את הרעיון הזה והעלתה אותו באש ועשן.
One second from every episode of Game of Thrones. pic.twitter.com/rFz2CFLwBx
— Andy Kelly (@ultrabrilliant) May 20, 2019
"משחקי הכס" אף פעם לא עשתה חיים קלים לצופים. היא יצרה המון דמויות שהן גם רעות וגם טובות. והן נעו בין מעשים טובים למעשים רעים (בהגדרה שלנו, כמובן) לפי הצרכים שלהן, בלי התחשבות בצופים. אחד המנגנונים שמוטבעים בנו מגיל צעיר הוא מנגנון הצדק. אלוהים יודע כמה פעמים שמעתי מאחד הילדים שלי את היללה "אבל זה לא פייר!". אנחנו מורגלים מעולם שלם של יצירה שעל מעשים טובים יש שכר ועל מעשים רעים י\ש עונש. בסדרה הזאת, לא רק שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו – אנחנו אפילו לא יודעים להגדיר יותר בדיוק מה הוא טוב ורע.
אין דוגמה טובה יותר מסיפורה של דאניריז טארגריאן, דמות שאי אפשר היה שלא להזדהות איתה. היא הוגלתה בגיל צעיר, משפחתה נרצחה והיא נמכרה למנהיג של שבט ברברי שאנס אותה. ואיכשהו, מנקודת הפתיחה הזאת היא הצליחה לצמוח עד שהגיעה לפסגת הפירמידה – להיות המלכה של הממלכה שממנה הוגלתה. רק שבניגוד למה שהיינו מצפים מכל סדרה "רגילה" (זהירות, זה הקטע של הספויילרים), דאניריז לא הפכה למלכה רחומה שמביאה גאולה לנתינים שלה אלא לדיקטטורית אכזרית הטובחת בעם שלה.
הסיפור של דאניריז הוא כמובן לא יחודי לסדרה. ג'יימי לאניסטר, למשל, הוא דמות אמבילוונטית להפליא. הוא שוכב עם אחותו, הוא דחף ילד ממגדל גבוה על מנת לשמור את העניין בסוד, הוא רצח אנשים למכביר, כולל את המלך שעליו נשבע להגן. ואיכשהו – הוא לא באמת דמות "רעה" שאפשר לשנוא. כי כמו מרבית הדמויות ב"משחקי הכס" המעשים שלו – בדיוק כמו בני אדם אמיתיים – הרבה יותר מורכבים מכדי לסווג אותם לצד זה או אחר. כמובן, יש דמויות בסדרה שעשויות מרוע טהור (הלו, ראמזי בולטון!) או כאלו שרק רוצות לעשות טוב, כמו ג'ון סנואו. אבל אלו נועדו יותר מהכל לקבוע את גבולות הגזרה. להגיד – הנה, ככה נראה הרוע והטוב המוחלט, כל מה שבינהם הוא לא באמת רק זה או רק זה. אפילו סרסיי לאניסטר, אשה שמתמרנת את כל הסובבים אותה על מנת לשלוט בממלכה, היא דמות שאי אפשר שלא להזדהות עם חלק מהמניעים שלה. כי כמו כולנו, היא רוצה שיהיה טוב לה ולילדים שלה, ולעזאזל כל השאר. והדמויות הטובות? ובכן, חלקן מוצאות להורג באכזריות וחלקן נידונות להרוג את אהובתם ואז לנוד לנצח כשהאבל הזה יושב על המצפון שלהם. גן עדן לא מחכה לאף אחד.
בפרק הסיום של הסדרה ששודר השבוע, טיריון לאניסטר – אחת הדמויות האהובות בסדרה (שהוא גם נואף, סובא והולל שרצח את אבא שלו והאהובה שלו) שואל את הקהל שלו – "מה מאחד אנשים?". הוא עונה לעצמו – "אין בעולם דבר חזק מאשר סיפור טוב". בסופו של דבר, כשאנחנו מדליקים את הטלוויזיה ובוחרים מבין המגוון העצום שקיים היום, אנחנו מחפשים קודם כל סדרה שתוכל לספר לנו סיפור טוב. אולי מעל הכל, הגדולה של "משחקי הכס" היתה (גם בעונות הפחות חזקות שלה) היכולת לספר סיפור טוב. סיפור שאין בו באמת טוב ורע אלא רק בני אדם, עם רצונות, צרכים וכן – גם רוע, משלהם. רוע מוחלט וטוב מוחלט קיימים רק באגדות, אמרו לנו היוצרים של הסדרה. אף אחד לא נוול בעיני עצמו, ולכולם יש נסיבות. מעניין שהיינו צריכים דווקא סדרת פנטזיה המתקיימת בעולם אחר לגמרי כדי לגלות את זה.