משנה מקום משנה מזל

מגורים בשוק הפשפשים הובילו את שי נובלמן ליצירת דיסק בעברית שכולו שיר הלל ליפו. עכשיו הוא משתף אותנו בסיפורים מאחורי השירים

סליחה, מה השעה? שי נובלמן. צילום: גוני ריסקין
סליחה, מה השעה? שי נובלמן. צילום: גוני ריסקין
28 באוגוסט 2013

בקיץ 2008, אחרי סיבוב הופעות אירופי, החלטנו אשתי ואני לעזוב את הדירה הרועשת בכיכר מסריק ולחפש לעצמנו אווירה אחרת. חיפשנו דירה מול הים בשכונת עג'מי הציורית ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו מעל שוק הפשפשים. זאת הייתה דירה ענקית עם נוף לכנסייה ולרחובות השוק הריחניים. שבוע לאחר המעבר התחלתי להרגיש שמצאתי מקום מסעיר, ואני לא מתכוון להשכמות המואזין בחמש בבוקר או לנהגים הצעירים והמופרעים. המשפט הישן: ״אין כמו יפו בלילות״, שהתאים לחיי הלילה של שנות ה־60, התברר כחסר תוקף. דווקא בשעות היום מצאתי עצמי חוקר את העיר, מתאהב בה דרך טיולים אינסופיים בסמטאותיה הצרות. הרגשתי כתייר שהגיע לעיר חצי זרה־חצי מוכרת, עיר של שפות ודתות שונות, קולאז' של דמויות מכל הסוגים והיסטוריה ארוכת שנים. נכנסתי לכנסיות השונות, צפיתי כיצד שותלים דשא ראשון בפארק מדרון יפו, התערבבתי בדמויות הפולקלוריסטיות וצפיתי במשך שעות בדייגים הסבלניים. הוצפתי בהשראה, ולשם שינוי עלו בי רעיונות רבים לשירים דווקא בשפה העברית, זו שעד היום נמנעתי ממנה.
התחלתי לשבת אל מול מחברת, גיטרה ופסנתר – לכתוב ולהלחין. אותן תמונות שראיתי לנגד עיניי כאילו התחננו שאתעד אותן. התהליך לא היה פשוט, אבל כובע התייר שחבשתי העניק לי לגיטמיציה לגשת לפרויקט מכיוון שונה. יום אחד, בעודי עובר ברחוב שמואל בן עדיה, הקרוי על שמו של משורר שנפטר לפני כ־1,500 שנה, חלף על פני בדהרה סוס שחור. 20 דקות לאחר מכן ראיתי אותו עומד במרכז המזח. הוא זה שנתן לי את ההשראה לשיר ״רץ ביפו״ שפותח את אלבומי החדש. השיר הוא סיפור אהבה בין בתו של בן עדיה לבנו של משורר אחר מאותה התקופה, אל קייאס, שנכלא על ידי מלך במבצר מבודד. מי שדוהר לבשר לבחורה על כליאתו של אהוב לבה הוא אותו סוס שחור. את ״אין לה אוויר״ כתבתי על נערה צעירה ורדופה שפגשתי ברחוב יפת. כששאלתי אותה מה קרה, היא סיפרה שחלמה בלילה שהמואזין קורא לה ״בת אלוהים״, מה שהטריד אותה מאוד. את צלצולי הפעמונים שפותחים את השיר הקלטתי מאדן חלוני שהשקיף אל הכנסייה הסמוכה.

לאחר שצברתי 13 קטעים בעלי מסגרת משותפת, יפואית־ פסיכדלית, פניתי לשכני עוזי רמירז בבקשה שיחבור אליי להפקת האלבום. לאולפן הגיעה תזמורת גדולה של נגנים שצבעה את לחניי כאילו השנה היא 1969. במהלך ההקלטות חזרתי להאזין למודי בלוז, ברט בכרך, סקוט ווקר, הנשמות הטהורות וקליידסקופ – אמנים שהיו עולם ומלואו עבורי בשנות נעוריי. התהליך השפיע רבות על הסגנון המוזיקלי שלי. זה כבר לא היה הפאוור־פופ של "Beautiful Life", אלא משהו קולנועי, ציורי, מקומי, חלומי. לעיצוב עטיפת האלבום והחוברת המצורפת אליו גויסה המעצבת ואמנית הקליגרפיה הנפלאה גיתית רפאל. לכל עותק מצורף פוסטר של כיכר השעון שמקורו ושנת צילומו לא ידועים. לצדו ציטוט מהשיר "רץ ביפו": ״הסוס ממריא עם בת המשורר אל תוך ענן ונעלם״. לצערי גם אני נעלמתי מיפו לפני כשנה. שכר הדירה קפץ ב־20 אחוז ולא הסכמנו להיגרר לטירוף הזה. עברנו זמנית לפתח תקווה – מקום שהשראה הוא לא הצד החזק שלו. משלוש וחצי שנותיי ביפו נותרה לי מזכרת נהדרת. "יומי הוא חלום" הוא אלבום חדש ומיוחד מאוד עבורי, ולנצח יזכיר לי את התקופה החלומית שלי בעיר הזאת. ליפו אומר מעל בימה זו: יבוא היום ועוד אשוב אלייך.