"מתודלקים": בנטפליקס יצרו "אמילי בפריז" עבור בנים. איזה כיף!

לעולם לא אבין פטריוטיזם קיצוני. אני יכול להבין תחושת שייכות למדינה, יכול להכיל אנשים שאוהבים לטייל בארץ, וכמובן יכול להבין מלחמות קיום שמעוררות פטריוטיזם, כמו זו שאנחנו נלחמים עכשיו – אבל תחושות הגובלות בזקפה לאומית נשגבות מבינתי. וכשזה קורה במקומות לא מאוימים, זה בכלל מוזר – אצלנו חייבים להיות פטריוטים כי אחרת העולם ישלול את זכות קיומנו במזרח התיכון, אבל בארצות הברית? לכן סאטירה על פטריוטיזם נפוצה כל כך, כי האבסורד בולט.

קל להגחיך קיצוניות, ולכן גם קל להגחיך פטריוטיזם. לא סתם כל הגיבורים האמריקאיים הקלאסיים רוצים לשמור על העולם החופשי מהשפעות רעילות חיצוניות, ולא סתם האויב תמיד יהיה רוסי/יפני/ערבי/גרמני, והאמריקאי הוא הגיבור, ולא סתם האיום תמיד יהיה גדול מהחיים. זאת נוסחה להרבה סרטי אקשן שסובבים צוות של לוחמי עילית עם משימה אחת, נוסחה שחשבתי שמתה מזמן. עד שראיתי אותה שוב בסדרה הקומית החדשה של נטפליקס, "מתודלקים". 

אין דרך אחרת לתאר את "מתודלקים" חוץ ממפגש חוצה ז'אנרים שלוקח קצת מהכל. דמיינו מה היה קורה אם "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס" היה פוגש גרסת לייב אקשן של "ארצ'ר", שפוגש את "טים אמריקה", שפוגש את "צוות לעניין", שפוגש את "אמריקן פאי", שפוגש את "צבא המתים", שפוגש את "יחידת המתאבדים", שפוגש את סרטי "הרולד וקומר" – שבמקרה שני היוצרים של סדרת סרטי הסטלנים הזאת הם גם חלק מצוות הבמאים של "מתודלקים". זה הרבה מפגשים, זאת ערבוביה מכובדת של השפעות, וזה כאוטי כמו שזה נשמע.

כאמור, במרכז הסדרה ניצב צוות של חיילי עילית בצבא ארה"ב, אותו אנחנו מכירים בדיוק כשהם מצליחים למנוע מסוחר נשק, רוסי כמובן, לבצע מכירה של פצצת אטום בוגאס. ומה עושים אחרי שמנטרלים פצצת אטום? סקס, סמים ורוקנרול כמובן. כל הצוות חוגג בסוויטה, ורגע לפני שהסאטלה מהכל נדלקת להם, הם מגלים שהם ניטרלו את הפצצה הלא נכונה, ושהתכנית המרושעת של סוחר הנשק הרבה יותר מורכבת משחשבו. כעת הצוות צריך לנטרל פצצת אטום שעלולה להשמיד את מרכז הרוע האמריקאי שהיא לאס וגאס במהלך לילה רווי הזיות, יריות, דם ועירום מוגזם באופן מכוון.

בתפקיד הגיבורה יש לנו את אווה ווינטרס (שלי הניג) – מפקדת היחידה שהטריק המרכזי שלה הוא לפתות גברים ואז לרצוח אותם באכזריות. וכמובן, בגלל שגיבורה היא לא באמת גיבורה אם אין לצידה גיבור אקשן חתיך, נכנס השחקן ניק זאנו (בראד פיט מעלי אקספרס) לדמותו שונאת הסמכות של מקנייט, מין ילד רע שרק רוצה שיבייתו אותו (וכן זה מגוחך כמו שזה נשמע). מן הסתם, אף צוות לא שלם אם אין לו מיסטר טי משלו, לכן יש לנו את טרנק (טרנס טרל), אפרו-אמריקאי עצום בגודלו שרק רוצה לאכול ושיקבלו אותו כמו שהוא. הג'וקר של הצוות הוא הגרטי (סי. תומאס האוול), חבלן מנוסה, האדם היחיד שיודע איך לנטרל פצצת אטום, והדבר הכי פחות צפוי בסדרה. זה רק חלק מהעניין – דיאלוגים קיטשיים, טוויסטים צפויים מהשנייה הראשונה, והמון מאמץ מצד הסדרה להבין מה היא בכלל. ובשלה הזה אתם ודאי שואלים את עצמכם "זה נשמע ממש מחורבן, למה אני צריך לראות את זה?". כי זה עובד. החרא הזה באמת עובד.

"מתודלקים" מרגישה קצת כמו "אמילי בפריז" בשביל בנים, בתוספת המון מודעות עצמית, ולא מעט השפעות שונות מעולם הקולנוע ההוליוודי. במהלך הצפייה הרגשתי כאילו סוף סוף קיבלתי את סדרת האקשן-מן לה ייחלתי כל ילדותי. זו בשום צורה לא סדרה חכמה, ויש כמה רגעים קומיים מעולים, לצד אקשן מדמם (אמנם לא מחריד, אבל היה אחד שגרם לי להתכווץ, והוא קשור לסאונדינג. תגגלו בעצמכם, אני לא לוקח אחריות על החרא הזה). אבל בסוף זאת פשוט סדרה כיפית – היא הומוריסטית, מרשה לעצמה להיות מטופשת, וכמעט בכל פרק היא מצליחה לספק את הסחורה. לעיתים קרובות הסיפור פשוט מטומטם ולא צריך לחשוב יותר מדי, אבל אם אתם בכל זאת מחפשים משהו יותר עמוק, זה גם קיים בסדרה – כי היא כמעט פרודיה על הפטריוטיזם האמריקאי המוגזם והקיצוני שנפוץ בהוליווד מזה עשרות שנים. לא קיימות הרבה סדרות ששואפות לפנות לקהל כל כך רחב ומצליחות, אבל הסדרה הזאת עושה את זה בגדול, באדום, בלבן וכחול.
"מתודלקים", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס