"הממשלה ממשיכה להתייחס למוזיקאים כמו טפילים" \\ נוי אלוש

כל צרכן מוזיקה בארץ, גם הקטן שבהם, היה יכול להרגיש בשנים האחרונות את השינוי המקצועי המבורך שעבר על תעשיית המוזיקה הישראלית. מביזנס שהתנהל לרוב בווייב של שכונה מזרח תיכונית שמאלתרת תוך כדי תנועה רק כדי לשרוד, הפכה התעשייה לביזנס שבחר במקצוענות שמתבטאת בשדרוג כל אספקט במארג וגם אשכרה עושה כסף.

ובדרך כלל איפה שיש כסף, כולם רוצים לקחת חלק. לחגיגה הצטרפו בעשור האחרון לא מעט שמות חדשים שעשו הכל כדי שנרגיש אמריקה ונשלח את היד לארנק: הרימו הופעות סופר מושקעות בהיכלי ענק, טסו לצלם קליפים יקרים בקייב, הקפידו על הפקות מוזיקליות שלא מביישות גם סופרסטארים זרים ואפילו ניסו את מזלם בחו"ל. לכמה מהם זה אפילו הצליח מעל המשוער, מה שהתבטא ברווחים של מיליונים שהומרו במהרה לרכבי פאר, דירות ענק ושעוני יוקרה לתפארת מדינת האינסטגרם. אמריקה, אמרנו.

קצת פרופורציות על המהפך: אם בעשור הקודם קיסריה אחת בקיץ (3,500 איש) הייתה ההולי גרייל של כל אמן בישראל, בתחילת 2020 פחות משתי הופעות במנורה (11 אלף איש בקהל) מתוכננות לשנה הקרובה היה נחשב לכישלון.

אין לנו אוויר. מחאת התרבות ברשתות החברתיות (עיצוב: יעל יעקבי)

כל הטוב הזה היה אמור להגיע לשיא אימתני בקיץ הנוכחי ולפרנס שכבה שמנה מאוד של אנשי מקצוע בכל הדרגות, שגם אם לא הפכו למסודרים כמו אלה שהעניקו להם את שירותיהם, נהנו מאוד מהגאות והיקף העבודה שנגלה לפניהם. לצערנו הכל נקטע ברגע אחד עם הגעתה של הקורונה אל חיינו, שאילצה ועוד תאלץ פי כמה את התעשייה לחשב מסלול מחדש. בהנחה שיישאר כזה. הבעיה היא, וכל אזרח בישראל ובעולם יודע את זה, שקשה מאוד לרדת מ-200 קמ"ש לכמעט אפס במכה אחת. גם בתעשייה יש עדיין מי שמתקשים להבין את זה, מה שהופך את הקרב על דעת הקהל למורכב ומתסכל קצת יותר.

קצת קשה לבוא בטענות לאמנים שחיו את הכסף החדש עד הסוף ולא שכחו לתעד כל פיפס בסטורי, תוך שהם מוציאים עיניים לעוקביהם ולא פחות מזה, לקולגות שלהם. ועם זאת, השופוני הבלתי נגמר, שאופייני לכל כוכבי הדור הנוכחיים, גם אם לחלקם אין אפילו כסף לשכור דירה בעיר הגדולה, הוא זה שגזר מראש את דין המאבק של תעשיית המוזיקה על דעת הקהל.

את התוצאה הישירה של "השנים הטובות", אנחנו רואים עכשיו בדמות טוקבקים בסגנון "שקרנים, יש לכם מלא כסף" ו"לכו תמצאו עבודה אחרת יא מפונקים"

כי לך תשכנע אדם מן היישוב שלזמר א' אין מה לאכול, כשזמר ב' בדיוק קנה רכב חדש ב-250 אלף שקל (אחרי הנחת סלב כמובן). לך תחפש אמפתיה לזמר ג', כשזמר ד' בדיוק חגג על איזה גג מפואר עם קריוקי וזיקוקים. ולך תבין היגיון של אמן שבסטורי א' מראה סימפטיה לחבריו הנאבקים ובסטורי העוקב מתעד את עצמו חוגג בלי בושה עם האלפיון העליון של ה-VIP (מסיבות נגועות בקורונה, אם לשפוט ממגפת ההדבקות בביצה).

את התוצאה הישירה של "השנים הטובות", אנחנו רואים עכשיו בדמותם של מאות רבות של קומנטים וטוקבקים של אנשים מן היישוב שתוהים למה צריך לעזור למוזיקאים העשירים, וחלקם גם מפנקים באימרות דוגמת "שקרנים, יש לכם מלא כסף" ו"לכו תמצאו עבודה אחרת יא מפונקים".

לשכנע את הקהל שהאמת בדרך כלל רחוקה מזה, שמדובר באחוז קטן ביחס לאנשים שעובדים בתעשייה, זה עניין של הסברה ושל חינוך. ואלה דברים שלוקחים זמן. אבל לצערנו למוזיקאים הלא עשירים ולכל התעשייה שתומכת בהם מסביב ומלמטה אין זמן.

הם צריכים תמיכה עכשיו! רגע לפני שנגמר להם הכסף ונאכלים להם החסכונות והפנסיות (שכל כך חשובות לאנשים בתחום), רגע לפני שקלישאת ה"הגיעו לפת לחם" אשכרה תהפוך לאמת. ואת התמיכה הכלכלית הזאת הם לא מבקשים כי "תרבות זה חשוב" ו"תרבות זה לנפש" וכל מיני "חרטוטים של סמולנים", הם מבקשים כי במשך שנים הם שילמו סכומים יפים מאוד כל חודש לביטוח לאומי ולמדינה ועכשיו הם רוצים לפחות חלק ממנו בחזרה כדי לשרוד. לא בשביל להקליט עוד אלבום, לא בשביל לקנות עוד ציוד, אלא בשביל להצליח לשרוד. כבני אדם.

האחריות היא גם על "המיליונרים" מהתעשייה עצמה, והגיע הזמן שהם ישתמשו בכוח שלהם כדי להעביר את המסר לקהל ולממשלה

וכשהממשלה ממשיכה להתייחס אליהם כמו טפילים (היי קקות, איפה התוכנית הכלכלית שהבטחתם לנו תוך 48 שעות?), המינימום שאנשי המוזיקה צריכים כרגע זה את החיבוק מהקהל. זה שמקבל מהם מזון לנפש יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ומספק (סליחה על הקלישאה הסחית) את פסקול חייהם. וזה בדרך כלל גם לא עולה להם יותר מדי.

אבל הממשלה והקהל הם לא היחידים שצריכים להפנים כבר שהמצוקה אמיתית. האחריות היא גם על "המיליונרים" מהתעשייה עצמה, ונראה שהגיע הזמן שגם השכבה הקצפתית של אמני ישראל תתחיל להפנים את זה ותשתמש בכוח שלה כדי להעביר את המסר לקהל ולממשלה.

אביב גפן מתפכח זה אחלה, חמי רודנר פותח במרד מיסים זה מדרבן, אבל עם כל הכבוד לאנשי הרוק ושאר נספחים, יש עוד כמה שמות, שמובילים ז'אנרים אחרים פופולריים קצת הרבה יותר בישראל של 2020, שהיינו שמחים לראות סוף סוף מביעים דעה נחרצת. גם אם זה יעלה להם בקצת נאצות בקומנטים באינסטגרם.

אפשר בהחלט להבין את החשש הלגיטימי שלהם מלנקוט בעמדה שעלולה לעצבן את הקהל שלהם, מלהעביר ביקורת שיכולה להראות כמו הבעת דעה פוליטית, מלסכן את הקריירה המוזיקלית שלהם (ואת חשבון הבנק שלהם) שנים קדימה.

ועם זאת, בקצב ההתפשטות הנוכחי של המגיפה, נראה שגם ככה לא תהיה להם בקרוב קריירה. זה בדיוק הזמן שלהם להחליט אם הם רוצים להצטרף ולקחת חלק במאבק הצודק של הקולגות שלהם, או להסתגר על הגג המפנק עד יעבור זעם. כשכל הטירוף ייגמר הקהל שלהם אולי יסלח להם, אבל לא כל כך בטוח שחבריהם למקצוע.

← הפגנת תעשיית התרבות תתקיים בכיכר רבין במוצאי שבת (11.7) 20:30. לאיוונט