ל-Noa Kirel אין סיכוי באירוויזיון. לנועה קירל – יש ועוד איך

ההתרגשות האינטרנטית בעקבות ההודעה של תאגיד השידור על בחירתה בנועה קירל כנציגת ישראל לאירוויזיון 2023 היא מוצדקת. ברור שמוצדקת. נועה קירל היא ללא ספק אמנית הפופ הגדולה, המוכשרת והמהודקת ביותר במדינת ישראל – עד כדי כך שמעטים העיזו להאמין כי תסכים להשתתף באירוויזיון בשלב כה מתקדם בקריירה שלה.

מטבע הדברים – שהדברים הינם העובדה שההתמודדות באירוויזיון הפכה לפרס הגדול של תחרות ריאליטי שירה – בשנים האחרונות ישראל שלחה לתחרות בעיקר אמנים קטנים בתחילת דרכם. אם כך, אירוויזיון 2023 עוד עשוי להפוך לאבן דרך בהיסטוריה המקומית של התחרות, להחזיר את היוקרה למעמד ולהוכיח שהופעה על בימת האירוויזיון היא הישג מכובד גם לאמן שנמצא בשיא תהילתו. כל זה, כמובן, תלוי בהצלחתה או אי-הצלחתה של קירל בתחרות. ככה זה. עם מנעד גדול מגיעה אחריות גדולה.

בקיצור, יותר מזה:

על מנת להשיג את הדוז פואה הנכסף קירל ואנשיה יצטרכו לעבוד קשה. בעצם, לא סתם קשה: הם יצטרכו לעבוד חכם. מי שתגיע לתחרות צריכה להיות נועה קירל, לא Noa Kirel. אין לנו מה לנסות למכור לאירופאים את הגרסה האמריקאית תוצרת אטלנטיק רקורדס, בטח לא כשיש לנו גרסה ישראלית אותנטית מוצלחת כל כך. בשביל האירופאים היא סתם עוד זמרת עם בדיוק שלוש דקות להראות לכל היבשת בדיוק מי היא ולמה כדאי להתאהב בה. זה נכון שמבחינת היכולות קירל היא לגמרי פרפורמרית ברבה עולמית, אבל כאן בדיוק הקאץ' – כשעולים לליגה העולמית, פתאום צריכים להתמודד עם עוד זמרות טובות ומרשימות שהרוויחו את המעמד בדיוק באותה מידה. מה שעומד לזכותה של קירל זו החוצפה הישראלית שלה, אותה חוצפה שהוצנעה, למרבה הצער, בחומרים האמריקאים שלה. ובדיוק אותה היא צריכה להביא אל בימת האירוויזיון, ביג טיים.

מה זה אומר מבחינתה? זה אומר את האטיטיוד של "פאוץ'", לא את האטיטיוד של "Please Don’t Suck". זה נכון גם מבחינת ההופעה וכמובן מבחינת השיר עצמו. אם יש משהו שהיה צריך ללמוד מהזכיה של נטע, אז זה שהאירופאים הם לגמרי סאקרים של פופ עם אלמנטים ים תיכוניים, וזה מה שהם יצטרכו לקבל. את שאר הדברים הם יכולים לקבל גם במקומות אחרים.

ופחות מזה:

למרבה המזל, יש בישראל מספיק מפיקים מוכשרים שיודעים לעשות בדיוק את זה, כמו ינון יהל, סתיו בגר וג'ורדי. חשוב גם לא להתבייש ולא לזנוח את העברית. העברית נשמעת סקסית מתמיד לאוזניים זרות (תודה, גל גדות). זה יתרון שחשוב להשתמש בו – שוב, לא לנסות לתת לקהל את מה שהם יכולים לקבל גם במקומות אחרים. זה הוכיח את עצמו שוב ושוב באירוויזיון, בעיקר בשנים האחרונות אבל גם בכלל: מדובר בקהל שיודע להעריך אותנטיות ושירים בשפות מקומיות.

ישראל יודעת לעשות פופ ישראלי נהדר, אלא שכל ניסיון לעדן אותו לטובת אוזניים חיצוניות מוציא ממנו את העוקץ. שוב ושוב אנחנו נחבטים עם הראש באותה תקרת זכוכית: מגדלים פה אמנים מקומיים משובחים, מנסים לייצא אותם לחו"ל ועל הדרך מעבירים אותם אמריקניזציה. כך הלכו לאיבוד החומרים הבינלאומיים של נועה קירל, של סטטיק ובן אל ושל אחרים מתחת לערימה של אלפי שירים אחרים שנשמעים כמעט זהים לחלוטין. בינתיים, דווקא קודם כל בארצות דוברות אנגלית, אמני קיי-פופ או אמנים לטיניים מצליחים לתחזק קריירות אדירות בלי מילה אחת באנגלית. הגיע הזמן להפנים את זה.

להשתתפות של נועה קירל בתחרות יש פוטנציאל אדיר. הכישרון שם: היא יכולה לטרוף את הבמה בקלות ולהיחקק בזיכרונם של מאות אלפי אירופאים. היא, כמו שהיא עצמה – זה וואו. עכשיו רק צריך להיות מספיק אמיצים בשביל להסתמך על זה במקום לנסות להמציא ברגע האחרון משהו אחר.