הפקת לקחים: 10 סדרות המקור הכי גרועות של נטפליקס

החיים קצרים מדי, לכאורה, בשביל לבזבז אותם על סדרות גרועות בנטפליקס. כך מקובל לחשוב. בפועל, החיים ארוכים מאוד מאוד וסדרות גרועות בנטפליקס הן אחת הדרכים הפחות מזיקות להעביר את הזמן על הכדור הכחול הזה, ואין סיבה להתבייש בצריכתן. כלומר, יש, אבל אנחנו לא שופטים.

ובכל זאת, יש דבר גרוע יותר מסדרות גרועות: הייפ של סדרה טובה (או לכל הפחות אטרקטיבית) שמתנפח סביב סדרה בינונית ומטה. על זה אסור לשתוק ובזה נטפליקס אלופה. הרשימה שלפניכם היא אזהרת מסע מתגלגלת, אליה יתווספו עם הזמן אזורי אסון נוספים. סמנו שלא תחמיצו הזדמנות להחמיץ.

Living with Yourself: פול ראד לחופש נולד

התוספת הטרייה ביותר למצעד סדרות נטפליקס שאפשר להתאבד בקפיצה מהבאזז שלהן אל המציאות המרה על המסך. אוי אלוהים, מה זה הקשקוש הנוראי הזה. איך אפשר לעשות סדרה עם פול ראד – אדם שאפילו כשהוא גרוע הכל יוצא חמוד – ולייצר שעמומון כה צפוי ורפטטיבי? המחשבה שכמות כפולה של פול ראד תייצר כמות כפולה של חמידות בטח נשמעה הגיונית על הנייר, אבל טלוויזיה לא עושים על נייר.

The Politician: איך להיות בנשלזונה

האמת היא ש-15 שניות לתוך הפרק הראשון, כששמו של היוצר ריאן מרפי מופיע על המסך, אפשר כבר להבין לאיזה בזבוז זמן והשחרת נפש נכנסים כאן. האיש שתרם לעולם את הרוע המזוקק של "ניפ\טאק" ו"אימה אמריקאית" כשהן עטופות בקיטש ססגוני ומעוצב היטב, עושה את הטריק היחיד שלו גם על עולמם הדוחה של צעירי הפוליטיקה האמריקאית: נערי אליטות מפלסים את דרכם אל השלטון כבר מהתיכון ומדי פעם פוצחים בשיר כי קאמפ וטראמפ. יש דרכים קלות יותר להקיא.

Another Life: אין שחקנים בחלל

ההתרגשות הייתה גדולה. סדרת מד"ב חדשה ומושקעת מתת ז'אנר החייזרים-נוחתים-בכדור-הארץ ובכיכובה של קייטי סאקהוף, הלוא היא סטארבאק מ"באטלסטאר גלקטיקה"? גיקים מקרימים את מכנסיהם על הרבה פחות מזה. אבל המציאות העגומה היא שבמהלך הפקת הסדרה נשכח דבר אחד חשוב: שחקנים. אין בסביבה אף שחקן סביר שיקח את העלילה המורכבת ושאלותיה הפילוסופיות על הגב. למעשה, המשחק בסדרה כה מחפיר שכבר כואב פחות לשרוף עשר שעות על טלנובלה קוריאנית.

Taco Chronicles: טאקו דה לה שמאטע

אנשים שאוהבים תוכניות אוכל מוכנים לראות כל תוכנית על אוכל, כולל צפייה של עשר שעות ברוטב הולנדייז מתייבש. זו סטייה ידועה. אבל אפילו להם זה לא מגיע. במקום סדרת דוקו מחכימה על ההיסטוריה המפוארת של הטאקו, כל פרק מתמקד בטאקו איקוני אחר ומסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של הטאקו. כן, הבנתם נכון, הטאקו מדבר ומלחשש בספרדית כמו איזה אנטוניו בנדרס בפיתה. אתם רואים סדרה על טאקו מדבר. אתם רואים סדרה על טאקו מדבר. אתם רואים סדרה על טאקו מדבר. אין מה להתבייש בפנייה לטיפול נפשי.

Criminal: כל העולם שממה

לא שזאת סדרה לא טובה. זאת פשוט לא סדרה. זה אקספרימנט. פורמט פורץ דרך של נטפליקס לסדרה שמתרחשת בחדר חקירות אחד, משוכפלת לארבע מדינות, כל אחת מהן עם הניואנסים והרקע התרבותי-עלילתי שמתאים לצופיה המיועדים. מקסים. רק שאז אתם צופים ב-24 פרקים בארבע שפות ומבינים שאיבדתם יממה מהחיים לטובת ארבע סדרות בינוניות מינוס ומטה, ועם כל הכבוד לרעיון של סדרה שמתרחשת בחדר אחד, "בטיפול" כבר עשתה את זה טוב יותר. איפה דיוויד טננט ואיפה אסי דיין.

Marco Polo: מת העולם נשרף הים

גדול כישלונות נטפליקס בכל הזמנים. סדרה אפית ובמרכזה עלילותיו המפונטזות למדי של מרקו פולו, בהשקעה של כ-100 מיליון דולר לעונה. זו הייתה אמורה להיות התשובה של נטפליקס ל"משחקי הכס", אבל כנראה שקברניטיה לא הבינו את השאלה. "מרקו פולו" היא סדרה עגומה ומשעממת מאוד חרף הדולרים שנשפכים על המסך. מדי פעם מחרף את נפשו אדם מן הישוב ומחליט להשקיע בה 20 שעות ולברר לעצמו אם היא באמת כל כך סתם כמו שאומרים. התשובה היא כן.

The Spy: תורידו אותנו מהמפה בבקשה

אלי כהן! האיש שלנו בדמשק! סשה ברון-כהן! האיש שלנו בהוליווד! מה כבר יכול להשתבש כשהם פוגשים זה את זה חוץ מכל דבר אפשרי שיכול להשתבש בעולם? ואכן, בעיניים ישראליות שמכירות את סיפור המסגרת היטב – ובעיקר מכירות את הישראליות עצמה היטב – "המרגל" היא גרוטסקה לא מכוונת שקשה לצפות בפרק שלם שלה בלי להתפדח, גם אם אתם לא פטריוטים נלהבים. היא קיבלה ביקורות לא רעות בעולם ויתכן שבאוזניים לא עבריות הצרימה פחות מורגשת. עדיף לראות שוב את "חטופים".

The Ranch: סתום את הפה קאובוי

בארצות הברית זה להיט נטפליקס יחסי שהגיע אל עונתו הרביעית והאחרונה. סיטקום עם אשטון קוצ'ר, סאם אליוט ודברה וויינגר שעלילתו נסובה סביב משפחת קאובויז עכשווית נשמע כמו הדבר הנכון לעשות בעידן טראמפ, ואולי גם כמו משהו שיכול להעביר לכם כאן במזה"ת עשר שעות קלילות בכיף, אבל אל תתנו לבאזז האמריקאי להטעות אתכם: זו סדרה מיושנת וחסרת מעוף שגם יכולות המשחק המעולות של וויינגר ואליוט לא מצליחות להרים. סיטקום על חוואים? באיזה פאקינג עשור אנחנו?

Flaked: נפלה עטרת מוחנו

הבאזז עם הבשורה על סדרה חדשה של וויל ארנט בהפקת מיץ' הורוביץ (כוכב ויוצר "ארסטד דבלופמנט", בהתאמה) היה מחריש אוזניים. העולם היה מוכן לעוד מהזהב הקומי המוזר של שניהם. אבל "Flaked" היא עוד סדרה מבורברת ומטופשת על עוד גבר-ילד שמתקשה לעקוב אחר השקרים של עצמו, ואולי גם עוד דוגמא לקומיקאים ותיקים שלא הפנימו שמשהו עמוק בתרבות השתנה ולא נשאר שום דבר מצחיק בגבריות הפגומה שהם מציגים. נפילה רצינית וכואבת.

Chelsea: געגועים לעשור הקודם

באמצע העשור הקודם הייתה צ'לסי הנדלר התקווה הבלונדינית הגדולה של הקומדיה, הפה הגדול של הסטנדאפ ומקור גאווה ליהדות העולם. ייתכן ויהיו מי שמתוך נוסטלגיה יחליטו לצפות ב-120 הפרקים של הטוק-שואו המגלומני שהפיקה לה נטפליקס. לאנשים כאלה נאמר: אל. למען כל מה שיקר לכם, פשוט אל. הניסיון לפרוץ את גבולות הז'אנר משתבש כאן באופן עגום למדי, השאיפה לייצר טוק-שואו גלובלי שיעסוק בעולם כולו ולא רק בארצות הברית מתרסק על הפרצוף, והנורא מכל: היא פשוט לא מצחיקה פה. נשבר הלב.