העבודות המלוכלכות: נסיינית בבעלי חיים

איך נסיינית בבעלי חיים מצדיקה את עצמה? שבעה אנשים שהעבודה שלהם דורשת גמישות מוסרית, חוקית או מצפונית מספרים על ההצדקות, ההתלבטויות וכמובן הכסף

19 בינואר 2017

תהילה בר יהודה, 39, יזמית ואקטיביסטית

הייתה נסיינית בבעלי חיים

איך התחלת לבצע ניסויים בבעלי חיים?

"בשנת 2001 נסעתי לארצות הברית לעבודת מחקר ביולוגית במעבדת מחקר באוניברסיטה. שם היה המפגש הראשון שלי עם עכבר מעבדה. לאחר מכן ביצעתי ניסויים גם בחתולים, חולדות, ארנבות, חזירים וחיות אחרות, בעיקר במהלך עבודתי ולימודיי לתארים באקדמיה; והמשכתי להיות מעורבת בהם, גם אם לא במו ידיי, במשך כעשור של קריירה בתעשייה הביו־רפואית. לא מזמן ביקשתי מכמה אנשים שאני לא מכירה לחשוב על שני סוגים של עכברים שהם מכירים או שמעו עליהם. זה קל, הם ענו – עכבר עיר ועכבר כפר. אחר כך ביקשתי אותו הדבר מכמה מכרים, קולגות לשעבר. זה קל, כולם ענו – עכבר מעבדה ועכבר בר. בשביל נסיינים בבעלי חיים יש שתי סוגי חיות – חיות מעבדה וכל שאר החיות, ההבדל העיקרי ביניהם הוא שלכל שאר החיות אסור לעשות דברים שלחיות מעבדה מותר".

[tmwdfpad]

מתי התחלת לחשוב על העבודה שלך כבלתי מוסרית?

"המצפון שלי התחיל להציק לי ממש מהרגע הראשון. המפגש עם הפרקטיקות של ניסויים בחיות היה די טראומטי עבורי, הוא טראומטי עבור רוב מי שנכנסים לתחום הזה, כולל מי שנשארים בו. בניגוד למה שרבים חושבים, נסיינים בבעלי חיים אינם סדיסטים חסרי מצפון, רובם אנשים רגישים, טובים ואוהבי חיות. אני מנסה להסביר את זה לחברים, וקשה לאנשים לתפוס את זה – זו באמת סתירה שקשה להכיל, אבל רוב מי שעושה ניסויים בחיות סובל בעצמו בדרגה כלשהי.

"לא מזמן נתקלתי בעבודתה המרשימה של ד"ר תמר מרי שאיששה עבורי את מה שתמיד ידעתי: רוב המדענים המבצעים ניסויים בבעלי חיים סובלים מנקיפות מצפון ברמה כלשהי ומשלמים על כך מחיר רגשי כזה או אחר. הדילמות המצפוניות לא פסקו מהרגע הראשון, כל יום היה רווי ברגשות אשמה, ואף על פי שעזבתי את העולם הביו־רפואי לצמיתות כבר לפני שנה, אחרי 15 שנים בתחום, צעקות המצפון עדיין מהדהדות".

עוד וידויים מעבודות מלוכלכות:

מאמן צבאות זרים
מכר אופציות בינאריות
לפרוייקט המלא

מה היה לא מוסרי בעבודה השוטפת שלך?

"עבודה עם חיות מעבדה כוללת כליאה, גרימת כאב פיזי ורגשי, הטלת מומים ומחלות והמתה של בעלי חיים. לפני כמה מאות שנים סברו מלומדים, למשל הפילוסוף רנה דקארט, שחיות הן מכונות נטולות רגש, שיללות של כלב שבועטים בו הן סתם רפלקסים נטולי תחושות. לפי התפיסה הזאת אין בעיה מוסרית בניסויים בבעלי חיים. היום ברור שדקארט טעה, אבל ניסויים בבעלי חיים נהפכו לכלי דומיננטי מאוד בעולם המחקר. בימינו אנו מוקיעים ומגדירים כלא חוקיים מעשים לא מוסריים כשמדובר בחיות בר ובחיות מחמד, אך מקבלים ומגדירים אותם כחוקיים כשמדובר בחיה שהיה לה מזל הביש לזכות בתואר 'חיית מעבדה'. יש כאן מוסר כפול שנובע מכך שלא הצלחנו לבצע את השינוי המעשי שנדרש בעקבות ה'גילוי' שלחיות יש רגשות".

איך עבדו מנגנוני השכנוע העצמי בסביבת העבודה?

"אני שואלת את עצמי שוב ושוב איך הייתי מסוגלת, ובכלל, איך מסוגלים אנשים טובים לעשות מעשים אכזריים כל כך. התשובה כנראה מורכבת. אי אפשר להפריז בכוחה ובחשיבותה של הנורמה החברתית השלטת. בעולם המחקר הביולוגי בעלי חיים הם כלי מחקר כמעט בלעדי. זה מקובל, זה נורמטיבי וזה חוקי. מי שלא מעוניין לעשות ניסויים בבעלי חיים, צריך להיות מאוד יצירתי או לא להיכנס למחקר ביולוגי. יש גם כוחות פנימיים ואישיים – הצורך להצטיין, לזכות בהערכה מקצועית, להתפרנס. ויש גם מנגנוני התמודדות של הנפש, ההדחקה היא כנראה היעילה והמפורסמת שבהם. היא עוזרת לא לחשוב על זה, לא להתעסק בזה, להיות מנותקים מהמצפון, לפחות רוב הזמן. גם רציונליזציה עוזרת. רציונליזציה היא כל התירוצים ההגיוניים לכאורה והמנוסחים למשעי שנועדו להסביר למה מה שאני עושה הוא בסדר ('זה לתועלת האנושות'), אפילו שזה לא מרגיש כך באמת. בסופו של דבר זה אדם מול עצמו, אי אפשר להאשים את 'הסביבה' – הבחירה הייתה שלי ושלי בלבד. היום אני מאמינה שיש חשיבות עצומה להקשבה למצפון ולקול הפנימי, וזה לא תמיד טריוויאלי".

ומאז הספקת לבצע תיקון משמעותי.

"התיקון שלי נבנה בהדרגה. מאז 2001 אצלי בבית לא הורגים עכברים. אחר כך אימצתי כלב ואוגרים, נעשיתי צמחונית ולאחר מכן טבעונית שלא הורגת אפילו ג'וקים. לפני שנה עזבתי את הביו־טק, וכיום אני פעילה בהתנדבות למען בעלי חיים ובונה את כל עסקיי החדשים על המוטו החדש שלי – 'ערכים לפני רווחים'".