נפילה: ההצגה "נופל מחוץ לזמן" יומרנית ומתישה
ספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן" עובד להצגה מעיקה ויומרנית, כמעט בלתי ניתנת לצפייה
ממבקר תיאטרון מצופה שיתבונן "מעבר". שיתייחס לדקויות ויביע הערכה לכישרון ולתעוזה הכרוכה בהעלאת מחזה שכולו התעלמות מכל שיקול מסחרי ושיווקי, לטובת חוויה אמנותית נטו. לצופה הרגיל, לעומת זאת, יש הפריבילגיה לומר: "השתעממתי עד מוות" או "לא הבנתי כלום". המחזה "נופל מחוץ לזמן", עיבודו של יחזקאל לזרוב (שגם ביים) לספרו של דויד גרוסמן, הוא דוגמה לסיטואציה שבה מבקר התיאטרון משווע להיות עוד צופה באולם ובכך לפטור עצמו מהחובה לנתח ולפענח במקום לגשת ישר לפאנץ' ולהפטיר ביציאה מהאולם: "סבלתי מכל רגע".
ספרו של גרוסמן היה ניסיון שאפתני ומוצלח להנציח את מהות השכול החווה הורה שאיבד ילד באמצעות המילה הכתובה. לזרוב, בתוכניית המחזה, מודה שהציב מטרה לשחזר את אותה תחושה ולדבריו, "לגרום לכם, הקהל, לחוש פיזית אותו געגוע לאדם שנגדע ממך". ואכן, "נופל מחוץ לזמן" מעורר מועקה ואי נוחות פיזית של ממש ככל שהמחזה מתקדם, כשבדרך להשגת המטרה הקהל מתבקש לנדוד בין כמה חללים. כ־200 צופים ייכנסו לאולם בן ה־900 מושבים דרך דלת צדדית מהרחוב, חמושים באוזניות ובמשקפות שחולקו בכניסה.
בהתחלה ישמעו טיפות גשם, ואז על במת האולם יעמדו במרחק נגיעה מהשחקנים דורון תבורי וליליאן רות המדברים כמעט בלחש (חייבים אוזניות כדי לעקוב אחרי הדיאלוג). בסיום הסצנה מנותב הקהל לאולם ומתיישב בכיסאות לא מסומנים, רק כדי לגלות שחלק ניכר מההתרחשויות מתנהל מאחוריו, וכדי לצפות בשחקנים יש לסובב את הראש בזווית המבטיחה כאב צוואר מסיבי בבוקר שאחרי. בחצי השעה האחרונה הקהל יתבקש לעלות ליציע, ומשם יצפה בחלקו האחרון של המחזה. אבל האם כל האביזרים הנלווים והתיזוז הפיזי הכרחיים, ואכן מעניקים ערך מוסף שאי אפשר היה בלעדיו?
המחזה, כמו ספרו של גרוסמן, אינו סיפור עלילתי במובן המובהק של המילה. גבר ואישה איבדו את בנם, האב אינו מסוגל להתמודד עם האובדן ומחליט ללכת ל-"שם" (ממלכת המתים). בדרכו יגיע לעיר דמיונית שרבים מתושביה חוו אף הם אובדן של ילדיהם, וכך שורת דמויות הזויות מצטרפת למסע שהוא מעבר להיגיון ולתפיסה.
אז כן, המון כישרון, אומץ ותעוזה יש בהצגה הזו, ויחזקאל לזרוב הוא קול מרתק בתיאטרון הישראלי העכשווי. כל טריק בארסנל גויס במטרה לשכנע את הקהל שהוא עובר "חוויה", וצופה ביצירה "חשובה" ו-"פורצת דרך". חלל האולם מעוצב לעילא, התאורה והוידיאו ארט ללא דופי, המוזיקה של קרן אן יעילה ועוכרת שלווה כמתבקש, ושחקנים מצוינים (בראשם דורון תבורי, אלון פרידמן ומיקי ליאון) משגרים מונולוגים מושלמים לתחרות מלגות בבתי ספר למשחק. אבל למה כל זה מתחבר בסופו של דבר, ומה הטעם אם בשלב מסוים זה הופך מתיש, הו כמה שזה מתיש. ומה נעלה יותר? להלל את הכוונות הטובות או להודות שהדרך לגיהינום אכן רצופה בהן?
השורה התחתונה:איפה ציפי פינס כשצריך אותה?