נפלאות התבונה

בגיל שנה וחצי גון בן ארי פנה לאימא שלו ואמר לה: "ידיד זה יד ביד". היציאה המשונה והמקסימה ההיא הייתה תחילתה של סיפור אהבה־שנאה עם השפה העברית. השאיפה התמידית להפתיע את עצמו ואת אמו ולכתוב רק דברים שאין עדיין, מתמצאת כיום בניסיון עקשני להבין איך נראה העולם דרך עיניים של אחרים, ולא מדובר בעוד מטפורה. "יש לי קובץ במחשב שנקרא 'איך אנשים מדברים'", הוא מספר. "אני מתעסק עם זה כל כך הרבה, עד שכבר הפכתי את זה לראשי תיבות – אא"מ. נראה לי שזה כבר לא חוקי".

בן ארי משקיע באובססיה שלו. עד גיל 28 הוא הספיק לכתוב שני ספרים, סדרת מערכונים, קומיקס והיה כתב ב"ידיעות אחרונות". את הזמן הוא חילק בצורה פשוטה: "בשלוש השנים האחרונות לא ממש היו לי חברים", הוא אומר. "אני מניח שזה מאוד עזר". כיום הזרקור מכוון לפרויקט מוזיקלי חדש, Savage Detectives, שהוא דווקא באנגלית. "הבנתי שהעברית היא אינסופית וכל מילה מתפרקת לי לאלף דברים, ואני חייב לחקור אותה", הוא אומר. "באנגלית, לעומת זאת, זה הכי פשוט בעולם. זו שפה שכל המטרה שלה היא שלא תשאל שום שאלה אחרי שנאמר המשפט. העברית היא ההפך הגמור, היא תמיד שואפת לחידה".

אלבום הבכורה של הפרויקט הוא "Fine Ass Hoes of The Apocalypse" וכראוי לשמו (בתרגום חופשי ומקוצר: "כוסיות מסוף העולם"), הוא נכתב מנקודת מבטו של ילד הגדל בדור שבו הפורנו נמצא בכל מקום.

סיפרת שהתחלת את הפרויקט מתוך רצון להיגמל מפורנו. ברצינות?

"אני כבר שנים לא שם, אבל הפכתי למיסיונר של אנטי פורנו באינטרנט. פורנו זה סרט נע שמציף את המוח בהורמונים. סף הריגוש נשחק והזומביות הולכת ומשתלטת. פעם אוננות דרשה דמיון, ואני רואה את השינוי על אנשים – הם לא מפנטזים יותר, פשוט כי מישהו אחר מקרין להם פנטזיות בקטגוריות. האלבום נעשה בעקבות שיחות על העניין הזה. הרעיון של הפורנו התחבר לי לוואן מן בנד, אולי כי זה משהו שאתה עושה לבד. יותר קשה לדבר על פורנו בלהקה".

הסינגל הראשון מתוך הפרויקט של בן ארי:

בפרויקט האודיו־ויזואלי, שיוצא בחסות הלייבל חרקה של קול הקמפוס, בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל, בן ארי משתמש בהרמוניום, עליו מודבקים סינתיסייזר, פסנתר צעצוע, קסילופון ממתכת ומערכת תופים שמוקפת בספרים. מסובך? החיים מסובכים יותר. כששוחחתי עם בן ארי לפני כחודשיים, הוא אמר ש"חייו הם מאבק". עכשיו הוא מסביר למה. "זה היה בשלבי הפרידה שלי מהכל", הוא אומר. "בשבוע אחד התפרקו אירוסיי, בעל הבית פינה אותנו מהדירה, פרשתי מהעיתון וחבר טוב שלי מת".

איך הדברים האלה תמיד קורים ביחד?

"אני יכול לענות על השאלה הזו רק במונחים מיסטיים: אם אתה מונע מעצמך שינוי ברמה אלימה ולא נותן לו להיכנס, אז באיזשהו שלב הוא יפרוץ פנימה".

באותם ימים בן ארי דווקא חיפש שינוי. סטטוס בפייסבוק גילה שהוא מחפש רעיונות לעבודה שתשאיר לו זמן לכתוב ספרים. כשלא מצא חתך לניו יורק לעבוד אצל יוני בלוך. "כמו הצרות, גם ניו יורק באה בצרורות", הוא מספר. "ארבעה חברים שלי עברו לשם כדי לעבוד אצל בלוך, אז חשבתי לעשות שם קצת פרילנס, כי לא רציתי לעבוד בכתיבה. כשאני עובד בזה, זה מפריע לי לכתוב ספרים. כשהתחלתי לעבוד הייתי חייב להזכיר לעצמי מה ריגש אותי במוזיקה לפני שזה הפך לעבודה ולחזור לזה. אז פרשתי מ'ידיעות' ועברתי ל'הארץ', ואחרי הכתבה הראשונה הבנתי שזו עבודה מעולה אבל כבר לא בשבילי".

למה?

"התחלתי לשמוע תקליטים של ג'ו עמר ופתאום הבנתי שיש קורלציה מושלמת בין 'מבין' ל'אוהב'. לכתוב על דיסק שאתה לא אוהב, זה בעצם להודות שאתה לא מבין אותו. תמיד אפשר לבקר את קולדפליי, אבל הרבה יותר מעניין ואפקטיבי יהיה להסביר לאנשים למה זה מצליח. בשנים הראשונות שלי בעיתון ממש נהניתי מלא לאהוב דברים, מה שנראה לי כמו טיפשות עכשיו. הפסקתי לרדת על דברים והתחלתי להסביר לעצמי למה הם עובדים ואיך הם שונים ממני. זה מאוד הקל עליי, ומצד שני זה הקשה עליי להיות עיתונאי".

אז מה אתה כותב עכשיו?

"אני עובד על ספר שלישי כבר ארבע שנים. פרשתי מ'ידיעות אחרונות' לפני שנה. זה אמנם היה פחד אלוהים, אבל עוד באותו היום קיבלתי הצעה מפרופסור מאוניברסיטת קורנל בניו יורק לכתוב איתו ספר היסטוריה של על ישראל. במקביל קיבלתי כסף מקרן ירושלים על סרט שכתבתי בשביל וניה הימן, שנקרא 'דער מענטש' – מערבון חרדים ביידיש".

עמוס משהו.

"הכל כדי לא לעבוד במשרד. לפני שהתחלתי ב'ידיעות' עבדתי בין היתר בשטיפת כלים, מה שאִפשר לי להמשיך לחשוב על הספר גם במהלך העבודה. בעיתון מנגנון הכתיבה פעל לפי מחשבות על קייטי פרי. חשבתי שאצליח לעשות את זה, הרי יורם קניוק עשה את זה, גם יהונתן גפן. לי זה היה קשה. הרגשתי שהאינטרסים שלי לא טהורים".

לא הרגשת מטאור?

"אם אתה לא מצליח מטאורית עם הספר הראשון שלך, אתה כל הזמן מנסה למצוא תחליפים שיגרמו לך להרגיש כמו סופר מצליח. כשאני שומע את המילה 'הצלחה' בקשר אליי, אני לא מזהה אותה. בסופו של דבר יש לי מינוס גדול מאוד בבנק. בסופו של דבר כל אחד יכול להגיד על עצמו I'm the real shit, אבל ברגע שאתה מגיע לאמנות אתה מנסה להידמות לדברים אחרים או להפוך יותר טוב מהם. אני עוד לא בטוח שמצאתי את הדבר שרק אני יכול להגיד".

דווקא הזכיינית קשת חשבה שבן ארי וחבריו – רועי כפרי, וניה הימן, ניב מג'ר ונתן שוטנפלס – הם השיט האמיתי. בכל זאת היא העניקה להם פינה קבועה ויוקרתית ב"ארץ נהדרת" והם הציגו את סדרת המערכונים המדוברת "בקיצור".

איך זה הרגיש בלב המיינסטרים?

"לא הרגשתי את זה בשום צורה. נראה לי שרועי הוא זה שהרגיש פופולרי בעיקר, זה היה מדהים לראות את זה. גדלנו יחד בנהלל ורוב הילדות שלנו התבססה על זה שהוא אומר כל מיני דברים ואני מת מצחוק, ואז אני אומר כל מיני דברים והוא לא צוחק בכלל. בגיל 12 חשבתי שהוא הכי קורע בעולם ופתאום עוד אנשים חושבים ככה וזה אומר שהעולם מסכים איתי על משהו".

מתוך "בקיצור":

לפרויקטים אחרים בטלוויזיה, כאלו שחיפשו קצת יותר בתחתונים שלו, הוא סירב. מ"האח הגדול" ועד "מחוברים". "אני מאוד אוהב לסרב", הוא מסביר. "אני מרגיש שזו הצלחה הרבה יותר גדולה מלהסכים. אני גם לא חושב שזה יעניין אף אחד, אני יושב עשר שעות ביום וכותב – מה מעניין בלצפות בבנאדם מעבד תמלילים?"

זה לא מתכון לשיגעון?

"אני לא חושב שאני משוגע, אבל אני כן נוטה לחשוב הרבה על אנשים אחרים. כשהייתי עיתונאי שתיתי הרבה יותר אלכוהול כדי לנסות למחוק את היום ברוורס. בתור אמן אתה יכול לנתב את השיגעון לאמנות, לכן שיגעון זו אמנות בארון. אולי אם לא הייתי כותב את 'ילדי הסקויה', הספר השני שלי, היה לי פיצול אישיות במקום".

אמרת פעם בראיון שאם כבר סובלים, אז לפחות שנהנה מזה. איך נהנים מהסבל?

"זה משפט שחבר של אבא שלי אמר פעם, ומשמעו שגם את הסבל אפשר להפוך ליצירה. בתקופה שלנו הפונקציה הזאת, שפעם הייתה מאוד מוגבלת לאמנים, הפכה נגישה לכולם – אתה כותב סטטוס וזה מקל על הכאב. לחלוק כאב עם אנשים אחרים הופך אותו להרבה יותר נסבל".

או שאפשר פשוט לצחוק על זה.

"אני חושב שזה מגיע מרועי כפרי. שנינו היינו ילדים הכי לא מקובלים שיש, אני עם חצ'קונים והוא היה שמן. הדרך שלי לצאת מהעצב הייתה לקרוא ולכתוב כמה שיותר, והדרך של רועי הייתה פשוט לצחוק על זה".

במה אתה עדיין חלש?

"אני מאוד מתעלם מהגוף שלי. בשנתיים וחצי האחרונות ירדתי 21 ק"ג. אני יכול לשכוח לאכול כל היום. הלהקה זו הפעילות הגופנית היחידה שלי".