האלבום החדש של נצ'י נצ' הוא המלנכולי ביותר שאי פעם נעשה פה

האלבום הרביעי של נצ'י נצ', "שפל וגאות", נפתח עם שיר סיום קלאסי – סימפול מריאיון של אהוד בנאי, ביט אטי מלא שטיחי קלידים, מז'אנר עוד־שנייה־והוא־נעלם, ונצ'י עולה על המיקרופון, אטי ויציב. הטקסט יורה לכל הכיוונים: נגד טכנולוגיה (מוטיב שחוזר לאורך האלבום), נגד שבוע העבודה, ובעיקר למעלה, נושא עיניו אל השמים. אין כאן טיפה מהיוהרה המבודחת של האלבום הקודם "ברוכים הבאים לפתח תקווה", אין כאן את הפאנקיסטיות של "בור ועם הארץ", אף אחד לא צועק "בום שאקה לאק". "שפל וגאות" הוא כל כולו אלבום של שירי סיום. זהו לבטח אלבום ההיפ הופ המלנכולי ביותר שנעשה בישראל, אחד המהורהרים שבהם, והוא גם הטוב והשלם ביותר בקריירה של נצ'י נצ'.

האלבום ממשיך את שיתוף הפעולה של נצ'י עם המפיק איציק פצצתי (עומר מור, המופע של ויקטור ג'קסון), מגובה בעוד כמה שחקנים – שקל, המפיק הוותיק שלו עוד מימי ההרכב פרודוקס (הוא מככב כאן בעיקר בשיר הטוב ביותר באלבום, "פאנצ'ים", שגם מצטט שיר ישן של פרודוקס), כהן (כהן@מושון) וגם דודו טסה – אחד היחידים שמתארחים באלבום גם בקולם. טסה הלחין ושר את הפמזון של הסינגל "כל הזמן הזה", שנצ'י כתב כמכתב לעצמו מנקודת מבטה של אקסית. התוצאה חותכת בבשר, רצינית מאוד ולא עושה שום חסד או רומנטיזציה לנצ'י עצמו. ראפר אחר, אמפתי או רגיש פחות, היה מאבד פה את הצפון מרוב פאתוס ומועד – התוכן החושפני, כל כולו פריימים של רגעים אינטימיים, גם הדיבור בלשון נקבה (ייתכן שזה תקדים בראפ ישראלי, ועוד בסינגל שמוביל אלבום) וגם הפנייה אל עצמו דרך צד ג'.

אבל נצ'י מאז ומעולם היה קצת כמו מלצר שנושא עשרות צלחות, מחליק ואיכשהו תופס אותן לפני שהן מתרסקות על הרצפה. יש ראפרים שלא מחליקים מלכתחילה, הם אולי מדויקים יותר ואין להם אף חרוז מגושם או שורה בנאלית ("עולם דפוק, כל דביל נהיה סלב", הוא אומר בשיר הפתיחה, שניות אחדות אחרי שחרז "קונים אותנו עם קצת כפרה, קצת חביבי / לא מאמין לאף אחד, בטוח לא לביבי"). אבל היופי אצל נצ'י הוא בעובדה שהוא אף פעם לא מנסה להסתיר את הרגע שהחליק, עושה את הבלתי אפשרי כדי להציל את המצב ואז מחייך, מבויש, מבעד לערימה של צלחות מלוכלכות.

מה באלבום? ראפ עברי מלנכולי, חכם ופשוט.
לשמוע? כן. נצ'י נצ' הוא כנראה הראפר הכי מרגש שעובד היום בישראל.