הלכנו לטעום קצת אמריקה בסבן אילבן, אבל אין איך לברוח מישראל
מיהרנו לכתוב ביקורת אוכל על המזון שמציעים ברשת סבן אילבן בישראל, ולמרות שבהחלט יש לישראל מה ללמוד מהם, נראה שיש להם עוד מה ללמוד עלינו. ככה זה כשנותנים לישראלים לעמוד בתור - שום דבר טוב לא יצא מזה. אוקי, אולי חוץ מפיצה טובה
בשלב הזה, כבר היה ברור לי שאם אני רוצה להיכנס לסבן אילבן מבלי להתייבש בתור, אצטרך לבוא מוקדם, ובשעות העבודה. במהלך הסופ"ש עברתי פעמיים ליד התור הארוך הזה, ולמרות שהייתי נחוש לדגום את המטעמים של העולה מאמריקה (כי התפקיד מחייב), לא תכננתי עשות את זה תוך כדי שעם ישראל נושף לי בעורף (כי התפקיד לא עד כדי כך מחייב). כך מצאתי את עצמי בדרך לסנטר ביום ראשון בבוקר, זמן שבו אף אדם לא רוצה להיות בסנטר, בדגש על כל מי שגם עובד בסנטר, אך תקף אפילו לילדי סנטר.
ובכן, התכנית עבדה, אבל חלקית בלבד. אמנם כבר לא היה תור בכניסה, אבל בפנים עדיין היה עמוס. למעשה, לא בטוח שצריך הרבה כדי שירגיש עמוס כאן. הסניף בסך הכל לא גדול מדי – כמו סניף אמפם בינוני, סליחה על ההשוואה – והשילוב בין מעברים צפופים ולעמדות הכנה עצמית (דבר שהישראלים עוד לא מורגלים לו, ועוד תבינו למה זו בעיה) יוצר מצב שבו גם כמות קטנה של אנשים, עשרים לכל היותר, גרמה למקום להרגיש צפוף. התחמקתי לאזור הראשון שבלט לי, וניגשתי לטעום את הראשון במותגים הזרים שהכרתי עד כה בעיקר מיצירות תרבות אמריקאיות.
החלק המפתיע ביותר בסלרפי, משקה הברד הממותג של סבן אילבן, זה שהוא ברד. כלומר, כן, ידעתי את זה, אבל לא ידעתי שזה כל כך ברד, ותו לא. אני לא יודע אם אני זוכר אחרת את טעמו באמריקה, או שפשוט בחרתי את הטעמים הכי פשוטים (ענבים ולמבדה), אבל זה היה הרבה ברד ב-10 ש"ח. נחמד, לא יותר. בעודי לוגם מהסלרפי עוד לפני ששילמתי, ניגשתי לאגף המתוקים, כי כשחנות מגיעה מאמריקה, היא מביאה איתה מתנות. היו כמה מוצרים מיוחדים למקום – הרבה מהם ממותג בשם Select’N Go, שמציע אגוזים ומתוקים מצופים. לקחתי קשיו במבה אדומה (15.90 ש"ח ל-100 גרם) בהתאם להמלצה שקיבלתי מבעוד מועד, וגיליתי ממתק די מופרע וממש לא זול שלוקח אגוזי קשיו מצפה אותם באבקת הקראק-תות הזו של במבה אדומה. טעים וסוטה, אהבתי.
זהו, קיבלתי את מנת השוגר-ראש שלי, עכשיו הגיעה הזמן לארגן ארוחה קלה וללכת לאגף הסנדוויצ'ים, שם מצאתי מקרר עם לא הרבה אופציות – מקושקשת טבעונית, מקושקשת אמתית, והנה – כריך קורנביף "טקסס סטייל" (29.9 ש"ח) . הכריך הוצג באריזת פלסטיק שקופה, ונראה טרי ומפתה, גם אם קטן למדי. כשפתחתי אותו היה ברור שזה כריך שנבנה ונארז במקום, עם פרוסות לחם אמריקאי רך ומתוק, קורנביף קריר, כרוב אדום, מיונז, חרדל ו…סילאן תמרים? ואכן, למרות שהכל היה די טרי וטעים בסך הכל, המתקתקות הקטנה של הסילאן השתלטה וקשה לי לומר שזה היה כריך ששווה את מחירו. איזה כריך נקניק טרי של 200 גרם (כולל הלחם) כן שווה את המחיר הזה? גם הבוריטו עוף שקניתי (28.90 ש"ח ל-190 גרם) סבל מאותן הבעיות – הוא היה קטן, טרי ולא לגמרי מכוון בטעמו, סוג של תערובת גנרית של בשר בתיבול שווארמה. לפחות אותו אפשר לחמם במיקרו שבעמדה ליד.
העמדה הקרה, אם כן, התגלתה כקצת מאכזבת ודי יקרה, אז לנקניקיות ניגשתי קצת סקפטי. חוץ מזה, ניסיתי לדחות כמה שניתן את המשימה הזו, כי לא כיף להרגיש בפיקניק משפחתי עם משפחה שלא ביקשתי. ולמרות שבשלב שניגשתי כבר לא היה תור רציני, מספיק שתי משפחות בעמדת הנקניקיות כדי שתרגיש עמוסה. ואני נתקעתי בין שתיהן. המשפחה שלפני היתה איטית ומדוקדקת בהכנת הנקניקיות שלהם, בעוד שהמשפחה מאחורי היתה מבולבלת ואבודה. ניצלתי את ההמתנה לאלו שמלפני כדי לעזור לאלו שמאחורי, וגיליתי להם המגירה עם הלחמניות (מופרדות כל אחת בשקית), איך מזהים איזה נקניקיה על הליכון-הנקניקיות מוכנה (מי שמלפני השלט, אני חושב) ואיזה רוטב הוא הקטשופ (אף אחד, קחו קטשופ משקית מלמעלה). אני לקחתי נקניקיית עוף, והספקתי לזרוק קצת מילויים ורטבים כמעט רנדומליים ללחמניה לפני שהעמדה משכה עוד משפחה לשדה כח הכבידה שלה.
כשאהיה מאוחר יותר בחוץ ואפתח את מארז הקרטון לנקניקייה, תעבור בראשי המחשבה "מי לעזאזל נתן לי להכין לעצמי את הנקניקייה?!". אני לא יודע להכין נקניקייה, בטח לא כשמאחורי אנשים להוטים להכין לעצמם. מרחתי יותר מדי מיונז ושמחתי יותר מדי כרוב כבוש, אז החיבור של הלחמניה נקרע וחצי מחתיכות החפיניו נפלו. נשארתי עם נקניקייה מבולגנת, גם אם טעימה ודי גדולה (14.90 ש"ח). חוץ מזה, אני לא בטוח שהנקניקייה באמת היתה מוכנה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת עם ההליכון הזה. מצד שני, מזל שנפל לי כרוב וחלפיניו לצד, כי זה היה מטבל טוב לאצבעות המוצרלה (16.90) שהספקתי לחטוף מאזור המאכלים החמים שליד הקופה. הן היו לא משהו – אמנם חמות ועם גבינה נמתת כרצוי, אבל הציפוי המטוגן לא היה פריך ואם לא היו לי את שארי הנקניקייה, הן היו ממש יבשות. אולי פספסתי עמדת רטבים עבורן, לא יודע. התור לחץ.
עד כה כל מה שאכלתי בסבן אילבן היה קצת מפוספס. כריך הקורנביף והבוריטו היו יקרים וסתמים, הנקניקייה היתה בלגאן, האצבעות מוצרלה אכזבה והסלרפי היה ברד. אבל היה מאכל אחד שהציל את הכל, הדבר האחרון שתפסתי, שניה לפני שהגעתי לקופה – חצי פיצה מרגריטה אישית (19.90 ש"ח), שהרגיש סוף סוף כמשהו שווה. בצק פריך ואוורירי שהזכיר לי את זה של פיצה האט מינוס קילו שמן, רוטב עגבניות מתקתק ומלא מלא גבינה. עשרים שקל זה לא מעט לשני סלייסים של פיצה, אבל היא ממש מוצלחת, בכל הנוגע לפיצה על הדרך. סוף סוף משהו נטול אכזבות.
יצאתי החוצה מסבן אילבן תוך בערך רבע שעה, וכשיצאתי כבר הצטבר תור חדש לכניסה. אין ספק שההתלהבות מסבן אילבן מוגזמת, אבל גם כל התנשאות על ההתלהבות טועה. באמת מדובר פה במשהו חדש, סוג משוכלל של חנות נוחות שאפשר לקוות שתרים קצת את הרמה בישראל. לא הייתם רוצים, למשל, שלאמפם יהיה ברד? שתוכלו להכין לעצמכם נקניקייה בטיב טעם? זה יהיה ממש נחמד אם לסופר יודה תהיה פיצה חמה וטריה. ועם זאת, קשה שלא לראות את הבעיות הישראליות שניצבות מול סבן אילבן. זה יהיה מקום מאוד נחמד להיכנס אליו בשעת לילה מאוחרת בהמשך, כשנתרגל לפורמט, אבל כל עוד אנחנו חיים בישראל, זה לעולם לא יהיה באמת אמריקאי. לא נורא, אפשר להישאר פרובינציאלים ולהינות מזה. פשוט אל תצפו ליותר מזה.
סבן אילבן, דיזנגוף 50, דיזנגוף סנטר, פתוח 24/7