בין בודהה וקריסטלים לסקס קבוצתי, סדנאות המיניות השתלטו על העיר

"עכשיו נשחק בכהנים וכהנות", מורה המדריכה בקול נמוך ומלטף, כמחקה גלי ים. בסמוך לארבע פינות הסטודיו, המרוצף פרקט ומואר בנרות, פרושים מזרנים ובקצותיהם שתי כריות לבנות גדולות. "אם אני רוצה להיות כהן או כהנת אני מתיישבת על כרית ומחכה בסבלנות שיתיישב מולי מישהו כדי לחנוך אותו".

כל פינה בחדר מסמנת אנרגיה אחרת: גברית-קודרת, גברית-מוארת, נשית-קודרת ונשית-מוארת. על הכהן לבחור את הפינה שתואמת את האנרגיה שלו באותו ערב ועל פיה הוא יחנוך את תלמידיו. החניכה יכולה להסתכם בהחזקת ידיים ויכולה להתפתח להרבה יותר מזה, בהתאם לגבולות הכהן והחניך. "המפגש מסתיים כשאחד מאיתנו רוצה לסיים אותו", מדגיש המדריך.

חלק מהמפגשים אכן מתמצים בהחזקת ידיים, ואחרים מתפתחים לכדי מה שאין לכנותו אלא סקס על יבש. אישה אחת, המכהנת על כרית האנרגיה הגברית-קודרת, אוחזת בעורפו של החניך שלה ושומטת אותו לאחור במעין ריקוד טנגו. אחר כך היא שולחת את סנטרה קדימה בהתרסה, כאומרת: "קח את זה, זנזונת שלי", ומלטפת את איברו מבעד לבגדים. הוא נראה מרוצה והיא פונה משם בצעדי ריקוד חושניים למרכז החדר, בין רוקדים אחרים המתגבשים לכדי נאמבר ב"שיער".

"קח את זה, זנזונת שלי". איור מתוך W.C Collection

המדריכים פליאה ברי ויובל כהן צדק מספרים במאמר מוסגר כי רק בסביבות חצות מתלהטים העניינים באמת, אז מתבקשים משתתפי הסדנה לצאת להפסקה ולחזור בקבוצות של שלושה עד חמישה אנשים. המשתתפים לא יודעים כי בשלב הבא יתבקש כל אחד מהם להדריך את יתר חברי הקבוצה כיצד להגשים עבורו פנטזיה, מה שמוביל לעתים לכרבול קבוצתי ובמקרים אחרים לאורגיה.

זהו האחרון בסדרת מפגשי "Sacred Play", הנערכים בתל אביב ומקנים למשתתפים מרחב מכיל (מילה פופולרית בתחום) לחקירת מיניות רבת משתתפים באווירת קריסטלים ובודהה. הסדנה של ברי וכהן צדק מאופיינת באיזון מגדרי, תכונה לא מובנת מאליה בסדנאות מסוג זה.

"כל אחת בזמנה נכנסת למעגל וכורעת בלי תחתונים, עם חצאית, מעל עשן שרפים. לבונה ומור, כל מיני שרפים שמטהרים את הוואגינה. זה טקס שלקוח מהשמאניזם"

ליפז נוי, גם היא מנחה למיניות בתל אביב, מעידה שהקהל העיקרי של הסדנאות מורכב מנשים. כדי להסביר את התופעה יש להסתכל, אולי, על המקום שממנו צמחו אותן סדנאות, והסיבה לכך היא שתוך שנים ספורות הן הפכו מתופעת שוליים נידחת לשוק רווי. כיום, בכל פינה רעננה בתל אביב תמצאו ראג'נישים לרגע וסדנאות הנושאות שמות כמו "הכר את היוני" או "הלינגם" מעטרות את קבוצת הפייסבוק של תושבי קבוצת פלורנטין. חיפוש מהיר ברשת מגלה סדנאות כמו "להקשיב ליוני", "Sexuality Workshop", "מיניות קשובה ו"סטריפ טנטרה לזוגות" לצד אנשים המעורים בסצנה, שחופפת לא פעם לסצנת המידברן, וזהו רק חלק קטן מהרטט המיני המתפשט בעיר.

"כל אישה יכולה להגיע לאור-גזמה"

לדברי נוי, הפריחה הפתאומית של הסצנה קשורה במידה רבה ל-MeToo. "פתאום לגיטימי לדבר על הטרדות מיניות ועל המורכבות של מיניות בכלל", היא מסבירה. "זה קשור גם בהתפתחות הטכנולוגיה. הדור החדש, עם הנגישות שלו לאינטרנט, יודע על סקס הכל מגיל צעיר. הוא צמא ללא מוכר, מחפש לצאת מאזור הנוחות וגם לפתור בעיות בתפקוד המיני".

למה לא לפתור את הבעיות אצל פסיכולוג או סקסולוג, שיש להם הכשרה מקצועית?
"בתור מי שלומדת ומכירה גם את התחום האקדמי וגם את התחום הרוחני, אני חושבת שאנשים לא מוצאים פתרונות במענים הקונבנציונליים. אם את הולכת לפסיכולוג, סביר להניח שלא תעלי מולו בעיות במיטה, כי כשאת רק מדברת איתו על מיניות הוא מאדים. יש גם הסתכלות על המיניות כעניין רפואי. כואב לך? קחי משחה. לא עומד לך? קח כדורים. אבל יש המון בעיות שהרפואה לא נותנת להן מענה. במפגש עם מטפלים מיניים הוליסטיים יש משהו יותר אישי".

מכירות את היוני. איור מתוך W.C Collection

נוי, מנחה למיניות נשית בקורס "מסע לעומק האלה", ("קהל היעד העיקרי הוא נשים צעירות, לפני לידה ולפני נישואים, בגילים 20 עד 35"), שמה לה למטרה להכיר לנשים את המיניות ואת הגוף שלהן. את השכלתה בתחום רכשה בקורסים להנחיית מעגלי נשים, טנטרה ושמאניזם, שאותם למדה ברחבי הגלובוס. "לומדים שם איך לעבוד עם הלבנה והווסת ולהתחבר לממד המסתוריות בחיים", היא מסבירה למי שלא מעודכן בלימודי המחזור, טרנד חם נוסף מהעת האחרונה.

בצד המערבי של חייה, נוי היא סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנה ג' ומכוונת ללימודי סקסולוגיה. "לעומת לימודים אקדמיים, טנטרה לומדים בכל מיני דרכים", היא מבהירה. "גם בחניכה – כלומר שיעורים אחד על אחד, גם בסדנאות וגם מספרים. בין היתר, גרתי שלושה חודשים בקופנגן רק כדי ללמוד".

"יש נשים ששונאות את הוואגינה שלהן ומטרת השריפה היא לעשות בחומר פעולה שעולה לרוח"

הסילבוס של הסדנה נפתח במילים: "את וכל אישה יכולות להגיע לאור-גזמה ואף לשפיכה נשית. לא רק בתנאים מסוימים, אלא בכל תנאי שאת תחפצי בו ברגע שתכירי את עצמך מקרוב". פירוט התכנים מגלה כי בשיעור הראשון לומדים על התודעה כשיקוף למציאות, קבלה ואהבה עצמיתוהקשבה לשלושת מרכזי הגוף. כל אלה מפתים, אך מתבקשת השאלה איך מגיעים לשם בשיעור אחד. השיעור השמיני והאחרון, אגב, כולל "שפיכה נשית, הדגמה, סיכום ופרידה מהקבוצה".

"מתחילים הכי לייט", מרגיעה נוי. "בשיעור הראשון, המטרה היא חיבור לשבט נשים והחזרת האמון בין נשים, שרבות מהן איבדו אותו". משם, בהדרגה, מתקדמים מהלייט להארדקור. "בשלב מוקדם יחסית, מתקיים טקס לטיהור ובקשת סליחה מהיוני", היא מספרת. "אנחנו יושבות במעגל על מחצלות, עם קטורת, צ'אי, נרות ומוזיקה נעימה. כל אחת בזמנה נכנסת למעגל וכורעת בלי תחתונים, עם חצאית, מעל עשן שרפים. לבונה ומור, כל מיני שרפים שמטהרים את הוואגינה. זה טקס שלקוח מהשמאניזם. כולן ביחד מחזיקות את הכאב והקושי שהאישה המיטהרת מרגישה מול היוני שלה. יש נשים ששונאות את הוואגינה שלהן ומטרת השריפה היא לעשות בחומר פעולה שעולה לרוח".

איך הבנות מגיבות?
"קודם כל, הלם. למשל, 'מה? זה לא מסוכן?'. הן לא מאמינות שהן הולכות להתפשט. אבל הטקס מעביר אותן סוג של מדיטציה, וכל אחת שכורעת מעל השרפים – יוצאים ממנה הרבה רגש ובכי, כי משתחרר מהן המון כאב בדרך לקבלה עצמית".

עפה על הלינגם. איור מתוך W.C Collection

אבל זה לא הסוף, וחכו לפני שאתן מחזירות את התחתונים למקומם. "בטקס אחר אנחנו מתפשטות לגמרי, וזה טקס שמגיע בהפתעה", חושפת נוי. "כמובן שאף אחת לא נדרשת לעשות משהו בניגוד לרצונה, ואם יש היסוס או חשש בתוך הסדנה, אנחנו פותחות ומדברות על זה בקבוצה כדי להבין למה בדיוק קשה או מביך. בסוף, כשהטקס מגיע, אין שום התנגדות. עוד לא קרה שהייתה מישהי שלא רצתה להתפשט".

למה העירום הקבוצתי חשוב?
"אנחנו מגלות שלכל אחת יש גוף אחר, ציצים אחרים – וזה בסדר. זה מאפשר לנו להגיע למקום של קבלה ואהבה עצמית. אנחנו יכולות לאהוב את הגוף שלנו, לא משנה אם הורדנו שערות או לא".

לקבוצה, לדבריה, יש גם חשיבות קהילתית. "פעם, בשבטים, היינו יושבות מסביב למדורה, ולכל אחת היה תפקיד", היא מסבירה. "היה הרבה מקום לשיתוף ופתרו ביחד גם בעיות במיניות, כי אם לזוג הייתה בעיה במיטה – זו הייתה בעיה של כולם. הגעגוע לשבט הנשי נמצא בתוכנו. בימינו, אין הרבה זמן לדבר על מיניות מעבר לשיח שטחי".

תוספות לצד המנה העיקרית

הדברים האחרונים של נוי מעלים נקודה חשובה: באמת קשה לחיות פה. ככל שהשנים נוקפות אנחנו עובדים יותר תמורת פחות, והזמן החופשי שלנו הולך ואוזל. על אחת כמה וכמה בתל אביב, עיר עליית מחירי הדיור ללא הפסקה. במציאות הטרופה שלנו – הכלואה במציאות הטרופה הכללית של ישראל – מרחב רך וערפילי של מחצלות, קטורות ושרפים נשמע כמו ערוץ הבריחה האולטימטיבי ממרוץ היומיום.

הקריירה לא רק גוזלת מאיתנו פנאי, אלא מחלחלת אל הפנאי הקיים, נוגסת בו. כשאת מוטרדת מהמשימות שלא הספקת בעבודה, או מאלו שמחכות לך מחר; כשאת אכולת רגשות אשם תמידיים על כך שיכולת להיות יעילה יותר, למצוא עבודה נוספת או לקדם את המותג שלך ברשתות החברתיות –קשה להגיע לאורגזמה. זה נכון במיוחד עבורנו, הנשים, שעל פי רוב זקוקות לשקט מנטלי מרבי כדי להתמסר לחוויה המינית.

אם כן, מובן מדוע דווקא האוכלוסייה הנשית זקוקה למרחב מיוחד, אינטימי ורגוע עבור העיסוק במיניות. סדנאות כמו זו של נוי מאפשרות לנו טעימה קטנה מהחופש של הודו שנייה לפני שאנחנו חוזרות למרוץ; טעינה חפוזה בשקע האנרגיות הקוסמיות.

סדנה בפלורנטין, אילוסטרציה. איור מתוך W.C Collection

"הפרספקטיבה המגדרית חשובה", מאירה ד"ר דנה קפלן, סוציולוגית של תרבות ומיניות באוניברסיטה הפתוחה. "קהל נשי מביא אותנו לבאדי פוזיטיביטי ולשיח תרבותי ששם במרכזו את העונג הנשי ואת ההיכרות של נשים עם הגוף שלהן. אבל הבאדי פוזיטיביטי הוא גם סוג חדש של משטור עצמי, ובמסגרתו מוטל עלינו לקבל ולאהוב את הגוף שלנו כפי שהוא. הליכה לסדנאות היא במידה רבה מימוש של המטלה הזו".

כמו סדנאות המיניות, גם המושג "באדי פוזיטיבי" נעשה נפוץ הרבה יותר בשנים האחרונות. בכל פינת רשת תמצאו מובילת דעה שכל פועלה הוא הקרנת חיוביות כלפי גופה. לאחר עשורים ארוכים של צמצום המידות בחנויות הבגדים, מתברר כי גם עידוד מבני גוף מגוונים בכוחו לייצר רווחים, שאותם קוטפות בין היתר מנחות סדנאות המיניות.

"יש חרדה שאם נלך לבעל מקצוע מיומן, שרואה את הדברים בצורה קרה ועניינית לכאורה, ניתקל במשהו כואב. לכן המטופל פונה לדרך רכה יותר"

ובכל זאת, אין מדובר בסדנאות לאהבה עצמית כללית, אלא דרך האיברים המוצנעים. "כדי להבין מדוע אנשים בוחרים להגיע לבאדי פוזיטיביטי דרך מיניות, חשוב להסתכל על הקהל שמגיע לקבוצות כאלה", מסבירה ד"ר קפלן. "אם מדובר בתל אביבים מפלורנטין, סביר להניח שאלה אנשים שעוסקים במקצועות יצירתיים ושייכים למעמד ביניים גבוה, לאו דווקא מבחינה כלכלית אלא תרבותית. בחברות כאלה מיניות לא מעוררת בושה, אלא להפך, ואם אני מחצין אותה – זה מציג אותי כטיפוס הרפתקן, משוחרר, פתוח".

אבחנתה של ד"ר קפלן לא חוטאת למציאות. אחוז גבוה משיעורי המיניות (בהם סטודיו "נמסטוסיק", שבו לומדים יוגה בעירום), נמצאים בסביבת פלורנטין, שכונה שבה חריגות היא הנורמה, והחזות הנפוצה ביותר היא זו שמסמנת ייחודיות. ראסטות, קעקועים, פירסינגים באזורים מעוררי פלצות ואופנה פרובוקטיבית נבלעים ברקע הפלורנטינאי כמו מגפי בלאנדסטון במכבים-רעות. "בסביבה כזאת, לשדר מיניות זה חלק מכל מה שמגניב", היא מסכמת.

משיג חשמל סולארי בשביל הגמירה. איור מתוך W.C Collection

מול הזווית הספקנית הזאת, ד"ר עידן מיליצ'ר, סקסולוג באיכילוב, מאמין כי סדנאות המיניות קמו מתוך צורך אותנטי של לקוחותיהן לפתור אי אילו בעיות במיטה. "יש חרדה שאם נלך לבעל מקצוע מיומן, שרואה את הדברים בצורה קרה ועניינית לכאורה, ניתקל במשהו כואב", הוא טוען. "לכן המטופל פונה לדרך רכה יותר. יש אנשים שיותר מתאימה להם האופציה הזאת, וזה בסדר, אבל הטנטרה והקבוצתיות לא פותרים בעיות ספציפיות של הפרעות בתפקוד מיני. למשל, אם לבחורה יש וולוודיניה– דלקת מבוא העריה, שמכאיבה לה ומפריעה לקיום יחסי מין – מטפל או מטפלת טנטרית לא יעזרו לה".

מיליצ'ר מסתייג מהסתמכות מוחלטת על הטיפול הטנטרי, אבל בהחלט לא פוסל אותו. "אני עצמי מתעניין בטנטרה, כמו בכל דבר שיכול להעשיר את הידע שלי", הוא מבהיר, "אבל מאמין יותר במחקר הרפואי והפסיכולוגי. עם זאת, ליד המנה העיקרית תמיד אפשר להוסיף כל מיני תוספות שעוזרות לגוון את החיים".

הסקס הוא האלוהים החדש

תל אביב נחשבה מאז ומתמיד לעיר המין הזמין, ולא בהכרח בהקשר חיובי. מדיזנגוף 99 ועד היום מרגישים רווקים רבים (ובעיקר רווקות) שהקלות למצוא בה סטוץ ללילה מרחיקה מהם את הסיכוי לאהבה ארוכה, הדדית ומתמשכת. שפע הסיפוקים המיידיים מהנה אמנם, אבל במיטה, כמו בחיים, קשה לשבוע ממנו לבד. שנים ארוכות של סטוצים, תעיד כל טינדראית מנוסה, בכוחן לדרדר את הנפש לתחושת ריקנות קיומית.

ד"ר מיליצ'ר וד"ר קפלן נוגעים היטב באספקטים הפסיכולוגיים-חברתיים של התופעה, אך הם מתעלמים מהקונטקסט הדתי בעיר שאין לה אלוהים. ואולי בדיוק היעדר הממד הנסתר הזה מסביר מדוע נוהרים התל אביבים, חילונים ברובם, אחר טנטרה, זן, שמאניזם ובודהיזם. נראה כי גל ההתלהבות שסחף את הישראלים אחר אמונות המזרח הרחוק אי אז בשנות ה-90 חוזר בענק, רק בפאזה מעט משוחררת יותר.

לא יודעים, באמת לא יודעים. איור מתוך W.C Collection

ד"ר קותי שוהם, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מסכים שקיים קשר הדוק בין חקירת המיניות לחיפוש אחר משמעות. "מה שקרה במאה ה-20 הוא שהחברה נהפכת לחילונית יותר, אבל הכמיהה שלנו למשהו נעלם נשארה, ואפילו התעצמה. דווקא בגלל שאין לנו אלוהים, אנחנו מחפשים משהו שיחליף אותו – במוזיקה, באוכל וגם בסקס. הסקס הוא האלוהים החדש בהרבה מאוד מובנים, כי הוא אזור עלום, מקום שבו האדם מרגיש מבחינה גופנית בשיא היכולות שלו. המיניות היא אותנטית, היא כאן ועכשיו, היא מרחיבה גבולות ולכן מובן למה מחפשים בה אלוהים. יש שם קסם מטורף".

אז למה רק סדנה? למה לא להצטרף לקומונה במדבר?
"האדם אומר: 'יש לי דחף לגלות את אלוהים, אבל אני צריך סיבה שזה ייראה נורמלי. אם אני מספר שהלכתי לסדנה של המזרח, זה נשמע בסדר, לא משוגע'. באותה מידה הוא היה יכול להצטרף לטרנד של החזרה בתשובה שהיה לפני כמה שנים, רק שהאלוהים של המזרח הרחוק יותר טרנדי כרגע".

האיחוד המקודש. איור מתוך W.C Collection

הפנייה למזרח טרנדית אבל לא מקרית, ולדברי ד"ר שוהם היא נובעת במידה רבה מההתפתחות הטכנולוגית. "הטכנולוגיה חיברה אותנו כמו שלא היינו מחוברים מעולם. היום, בכל אפליקציית היכרויות ורשת חברתית אתה יכול לכתוב למישהי שהיא מוצאת חן בעיניך, ומתחילה שיחה שהיא מין ריקוד בדרך לריגוש הבא. החיפוש אחר אלוהים נעשה הרבה יותר קלבאמצעות הטכנולוגיה, כי תחושת ההתעלות הארוטית נמצאת בהישג יד".

מדבריו של ד"ר שוהם עולה כי ככל שקל לנו למצוא מפגשים מיניים, כך יורד ערכם האלוהי והנשמה רעבה לעוד. ייתכן שמשהו באקט החיזור הטבעי, שכמעט נעלם מהעולם אך חי ובועט בסדנאות המיניות, מחזיר אלינו משהו ממעמד הר סיני. ואולם, בעוד ההתגלות היהודית חסודה וצנועה, זו של תורות המזרח נוטפת סקס. "המזרח מספק לנו ארוטיקה, שהיא ממד אחר של מיניות", מסביר ד"ר שוהם. "כמו שפולחן דתי מתחיל בזמירות ותפילות, ומתעצם עד לביטוי הפיזי של פתיחת ארון הקודש, הארוטיקה מאפשרת לנו מעין פולחן מיני. ככל שהחברה שלנו נעשית חילונית יותר, כך היא נעשית גם דתית יותר, כי בלי אלוהים אין טעם לחיות". על כך יעידו, כנראה, המוני התל אביבים שנוהרים למצוא את אלוהי העונג ביוני ובלינגם שלהם.