הם אמריקאים. הם אסייתים. הם משוגעים. 10 סדרות מדגימות את זה

אין מצב שלא שמתם לב לגל של יצירות תרבות בהשפעת אסיה ששוטף את המסכים כעת. רק השבוע קיבלנו את "שוגון" בדיסני+ – הגרסה היפנית של משחקי הכס, אם תרצו. אבל הגל קודם לה, ונובע לא מעט מניסיון התיקון ההיסטורי של הוליווד לשלב יותר גיוון בתוכן שלהם – נו, הדבר הזה שהם עשו עם שחקנים ויוצרים שחורים לפני כמה שנים – וגם רצון מסוים לפרוץ לשוק האסייתי העצום והכלכלי. אז אספנו את הסדרות האמריקאיות-אסייתיות הטובות ביותר מהשנים האחרונות, וניסינו להבין איך גם אנחנו יכולים להשיג קצת מהכסף של המזרח הרחוק. לא בהכרח הצלחנו. 

>> עדיין סמוראי: "שוגון" הוא האירוע הטלוויזיוני הראשון של 2024

(PEN15 (2019

קומדיה מופרעת בה מאיה ארסקין ואנה קונקל משחקות גרסאות של עצמן בגיל 13, אי שם בשנת 2000, מה שאומר שחבורת ילדים בגילאי חטיבת הביניים משחקים מול השחקניות בנות ה-31. מאיה ארסקין תופיע ברשימה הזאת עוד פעמיים לפחות, מכיוון שהיא אחת הנשים האסייתיות הבולטות בתעשייה כיום, והסדרה הזאת היא דרך מצוינת להתחבר אליה. אולי חלקכם יתקשה מעט לאהוב את הקונספט המוזר של נשים בשנות השלושים לחייהן משחקות ילדות בחטיבה, אבל זה רק סימן שלא גדלתם בעידן דוסון קריק. אם תצליחו לדלג על זה, מדובר בקומדיה חמודה, מצחיקה וקרינג'ית, ועם זאת גם מרגשת ומעוררת הזדהות.

פצ'ינקו (2022)

כמעט מתחת לרדאר של כולם, שירות הסטרימינג של אפל הפך להיות בשנים האחרונות חממה לטלוויזיה איכותית, כאשר פצ'ינקו היא דוגמה חיה לכך. הסדרה מבוססת על רב מכר בעל אותו שם עוקבת אחר ארבע דורות של משפחת מהגרים מקוריאה. זוהי לא צפייה קלה, כי "פצ'ינקו" היא סדרה מורכבת, אבל היא מתגמלת באותה מידה, ואולי הסדרה היחידה ברשימה שמתקרבת לחוויה קולנועית שמציגה סיפור שאיכשהו הכרנו, דרך עלילות רוויות באמנויות לחימה – אבל מעולם לא בדרך כל כך עדינה, אינטימית ובעיקר מרהיבה.

חמוץ מתוק (2015-2020)

הסיטקום המצליח של ABC, בהשראת דמותו של השף והמסעדן אדי הואנג, אמנם קיבל תרגום די גזעני לשמו, אבל שווה צפיה. הסדרה עוקבת אחר משפחת הואנג ממוצא טיוואני שעוברת מוושינגטון לפלורידה כדי לפתוח סטקייה בסגנון המערב הפרוע ומככבים בה רנדל פארקס, קונסטנס וו, האדסון יאנג ושחקנים מוכשרים נוספים. למרות התנגדותו של הואנג לטיפול בסיפור חייו באופן הזה, מדובר בקומדיה משפחתית חמימה ומצחיקה הממוקמת בשנות התשעים ומתעמתת עם סטריאוטיפיים רבים על משפחות אסייתיות. אין ספק שהיא גם מצליחה לתת מקום לכשרון הרב של הקאסט והשילוב בין קונסטנס וו לרנדל פארקס מייצר כימיה טובה ורגעים קומיים מדהימים. 

מר וגברת סמית' (2024)

אם הייתם אומרים לי שברשימת סדרות הטלוויזיה האסייתיות-אמריקאיות יהיה רימייק לקומדיה רומנטית שבמקור כיכבו בה אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט הייתי צוחק, אבל לא, "מר וגברת סמית'" מגיעים לאמזון פריים עם מר וגברת סמית' חדשים לגמרי והפעם משחקים אותם דונלד גלובר ומאיה ארסקין שגם יצרו את הסדרה ביחד. זוהי לא סדרה "אסייתית" אבל גברת סמית' החדשה היא דמות שלחלוטין מושפעת מהמוצא שלה ועונה על הסטריאוטיפים האסייאתים וגם מתמודדת איתם, אבל היא גם עוד יצירה של מאיה ארסקין שממשיכה להוכיח שהיא יוצרת מעולה גם בז'אנר הקומדיות אקשן הרומנטיות שכבר מת. 

אקוופינה היא נורה מקווינס (2022)

כיום כל ראפר חייב תכנית, אז למה לא תכנית על הראפרית והשחקנית אקוופינה? הסדרה שמבוססת באופן מאד רופף על חייה הופכת לגמרי את סיפורה לחוויה מיוחדת ומהנה, בזכות האנרגיות שלה והכימיה שלה עם שאר השחקנים. הסיטקום מלא בלב וכשרואים את כל הקאסט המוכשר הזה – ובמיוחד את לורי טאן צ'ין בתפקיד הסבתא שעוזרת לגדל את נורה – אי אפשר שלא להתאהב בסדרה הזאת. 

Cyberpunk: Edgerunnersי(2022)

משחק הוידאו "סייברפאנק 2077" בנה עולם מטורף וסדרת האנימה של נטפליקס "סייברפאנק: אדג'ראנרס" הרחיבה אותו עם הסיפור של דייוויד מרטינז, ילד רחוב מנייט סיטי שחי בעולם של סייברפאנק, בו אנשים מחליפים איברים בגוף כמו קלפים ואחרי שאסון רודף אסון בחייו, הוא מחליט לפנות לעולם הפשע. הסדרה שנוצרה על ידי רפאל ג'אקי הפולני, בוימה  ונכתבה על ידי הבמאי היפני היריוקי אימאישי ומאסהיקו אוטסוקה. היא ייצוג מעולה של ז'אנר האנימה היפני ונותנת המון כבוד לעולם של משחק התפקידים המקורי ומצטרפת לשורת האנימות וסדרות האנימציה שנטפליקס הפיקו לאורך השנים. באופן אישי אני ממליץ על בחום על הדיבוב היפני, אבל גם בדיבוב האמריקאי יש כמה הברקות כמו ג'יאנקרלו אספוזיטו וזאק אגילר.

האחים סאן (2024)

"האחים סאן" של נטפליקס פשוט כיפית, מהנה, איכותית – ועם המון אמנויות לחימה ואקשן עשוי היטב. הסדרה עוקבת אחרי שני אחים, האחד עובד עבור האב באימפריית הפשע שהוא מנהל והשני הוא נער קולג' חובב אימפרוב, רחמנא לצלן. הסדרה הזאת היא מופרעת, וכשהיא הולכת עד הסוף, אלה הרגעים הטובים ביותר שלה. השילוב של אמנויות לחימה, פשע וקומדיה הוא לא חדש, אבל "האחים סאן" מחייה את השילוב הזה ומציגה לא רק דמויות מצוינות, אלא גם אקשן עשוי היטב ומספרת סיפור משפחתי מעניין ולא שגרתי. 

עצבים (2023) 

היא הגיעה ברגע לא צפוי, כשנטפליקס הייתה במקום הכי נמוך שלה מזה שנים, והפתיעה את כולם באיכות שלה. בסדרה של לי סונג ג'ין מככבים אלי וונג וסטיבן יאו, שמגלמים שני אנשים רגילים לחלוטין, זרים אחד לשנייה, שמפתחים יריבות עמוקה. זאת סדרה על זעם כבישים שיוצא מכלל שליטה, ומביא את האובססיה של שתי הדמויות לנקודות קיצון שבאמת לא ציפינו לראות. בנוסף לזה, יש בסדרה רגעים סוריאליסטיים מפתיעים שלא אופייניים לסדרה כזאת – ויחד עם המשחק המצוין של שתי הדמויות המרכזיות, קיבלנו קומדיה שלא רק כיף גדול לראות, אלא גם מצליחה לעורר הזדהות ומחשבה. 

לוחם (2019-2023)

מישהו אמר ברוס לי ולא קיבל? הסדרה "לוחם" מבוססת על רעיון שהגה ברוס לי לסדרת טלוויזיה ולא הספיק ליצור, אז שאנון לי, הבת של אמן הלחימה המפורסם בעולם, לקחה את הסיפור והוציאה אותו לאור עם צוות מעולה של כותבים ובמאים. הסדרה עוקבת אחר סיפורו של אה סאם (אנדרו קוג'י) מהגר סיני בסוף המאה ה-19 שמגיע לנמל סן פרנסיסקו ומצטרף לאחת הכנופיות הכי קשוחות בצ'יינה-טאון. הסדרה לא רק מציגה אקשן מטורף כמו שרק סינמקס יודעת לעשות, אלא גם מספרת סיפור מרתק על הגירה, על היחס לזרים בארה"ב של אותה תקופה ועל האופן שבו מהגרים אסייתיים נדחקו לשוליים, ללא ברירה אלא לפנות אל עולם הפשע. האמת היא שמאז "באנשי" של סינמקס לא ראיתי סדרה כל כך ממכרת שרק עושה טעם של עוד כמו "לוחם". 

סמוראית כחולת עין (2023)

אני יודע, אני יודע, אי אפשר להמשיך להלל את הסדרה הזאת בכל רשימה, אבל היא כאן ובצדק. למי שלא יודע, "סמוראית כחולת עין" היא סדרת אנימציה שפותחה על ידי נטפליקס, בשיתוף עם אולפן האנימציה הצרפתי "בלו ספיריט", ונוצרה על ידי הזוג הנשוי אמבר נויזומי ומייקל גרין. זאת הסדרה השלישית והאחרונה ברשימה בה מופיעה מאיה ארסקין, וגם הפעם בתפקיד הראשי של מיזו – סמוראית בת תערובת שיוצאת לנקום בכל הגברים הלבנים שהרסו את חייה. הסדרה לא מציגה רק אלימות מדממת, סיפור כתוב היטב ואנימציה עוצרת נשימה, אלא גם הופכת את התרבות היפנית לחלק מהאופן בו מספרים את הסיפור, כמו בפרק שכל כולו מוצג דרך תיאטרון "בונראקו" – שפחות מוכר לצופה המערבי מאשר תיאטרון קבוקי, למשל. אם עוד לא ראיתם את הסדרה הו עוד עכשיו, תעזבו הכל, ולכו לראות. טעימה קטנה מאסייתית גדולה.