מסך התודעה: 25 סדרות חובה לסטלנים (וגם לסטלנים בנפשם)

אין דבר כזה "הסדרות הכי טובות לסטלנים", כי כמו שמשתמשי קנאביס רפואי ולא רפואי יודעים לדווח, במצב הנכון, כשבוהים במסך בעיניים אדומות ותודעה משונה, כל סדרה היא הסדרה הכי טובה לסטלנים. והרי סטלנים אמיתיים היו מוצאים בעבר שעות של שחוק ודמע גם בערוץ הקניות וזקני השאכטות אולי זוכרים מבעד לענני הזמן כמה מעניין היה לצפות באייטיז במסך המושלג של הרעש הלבן שבין הערוצים.

בקיצור, אנחנו לא מדברים כאן על אנשים מאוד סלקטיביים מבחינת הרגלי הצפייה, ודווקא בגלל זה הם זקוקים להכוונה, הדרכה ותמונות מרצדות שלא יורידו להם את הסטלה. אתם לא רוצים לתת להם להיתקע מול החדשות, זה יכול להסתיים בנזק נפשי, וגם לא להתברבר עם סדרות סרק בנטפליקס שיכבו אותם מבפנים. אספנו את הסדרות שאנשים לא יכולים לקרוא לעצמם סטלנים אם לא ראו אותן תחת ההשפעה, וביניהן יצירות אנימציה על-זמניות, סדרות דוקו-טבע עוצרות נשימה, קומדיות קורעות ודרמות מרחיבות נפש. תתחילו מזה ואל תשכחו לאכול משהו מתוק אם חזק לכם מדי.

אדוונצ'ר טיים

פתיחה נפלאה לרשימה הזאת, אם יורשה לנו להחמיא לעצמנו למרות שהיא סתם בסדר אלפביתי. בעברית סחית: "הרפתקאות פין וג'ייק". הסדרה המצוירת שנוצרה עבור מי שרוצה ליהנות מהקיום ובו זמנית לשכוח שהקיום קיים. היא סדרת ילדים, אתם אומרים? הצחקתם את טריפ האייוואסקה שהאנימציה כאן תוציא אתכם אליו. אין כמו צמד חברים טובים שגרים יחד בבית עץ ומדי פרק יוצאים להרפתקה, וממלכת הסוכריות שלהם היא הממלכה שאנחנו רוצים להיות בה כשאנחנו מסטולים ומעוניינים לצפות במעשיות טובות שכונוו כנראה לילדים, אבל מתאימות במיוחד למבוגרים במצב תודעה נוזלי. קסם אמיתי.

אטלנטה

סדרת המופת של דונלד גלובר הגיעה לא מזמן לסיומה, ואם קראתם את הריקאפ המושקע שהרצנו כאן בשתי העונות האחרונות שלה אז אתם לא צריכים לעשן כלום בחיים שלכם כי המוח שלכם בוודאות כבר לא כאן. כך או כך, ההזייה האורבנית המתוחכמת של גלובר שקועה עד צוואר בתרבות וויד שחורה, וניכר שצמח הקנאביס כיכב כאן לא רק לפני המצלמות אלא גם ואולי בעיקר מאחוריהן. כמו כן, הסדרה הייחודית הזאת היא מסע מעמיק אל מצולות הנפש הסטולה של גלובר, ואתם תצטרכו משהו שיעזור לכם להתמצא בה, להיקרע מצחוק גם כשלא ברור מה מצחיק ולאלחש את הכאב. בהצלחה.

איש משפחה

מה היה קורה אם ליוצרים של "הסימפסונים" לא הייתה נשמה? התשובה היא "פאמילי גאי", כמובן, סדרה שעושה כל מה שהסימפסונז עשו לפניה רק ביותר קיצוני ומרושע, עם דמויות שקשה מאוד לאהוב וכמות רפרנסים-פר-דקה שהייתה גורמת לכל תסריטאי ממוצע להתאבד. מה שנחמד בה במיוחד, במבט לאחור, זה שהיא מתארת בצורה מצוינת את החיים שיכלו להיות לנו אם היינו גבר לבן, נשוי ושמן שהוא אב משפחה, ואת הסיוט האפל שהוא שגרת הבורגנות המטומטמת. באווירה הנכונה היא מצחיקה מספיק כדי שתשתעלו כלייה, אז תשתדלו להשתעל עם פה סגור ליתר ביטחון.

בובספוג

צבעים יפים, עלילות מטורללות, קולות מצחיקים ואווירה ווירדית כללית הופכים את סדרת הילדים לכאורה לקלאסיקה מודרנית עבור מבוגרים מסטולים. רצוי להימנע מהפרקים הקריפיים במיוחד (נגיד, פרק הפוסט טראומה, או הפרק שבו בובספוג פוגש דגים מפלצתיים בתחנה המרכזית) ולהתמקד בהזיות חמודות יותר, כמו הפרק שמתרחש בימי הביניים. רק אל תאכלו סרטים על מיסטר קראב וההמבורגרים שלו.

ביג מאות'

סדרה מצוירת שטובה לכולם תמיד. מי לא רוצה לראות שדים של בני נוער חרמנים ובעצם להבין את כל מה שעבר עליו בדיעבד? סדרת הלהיט הנועזת-יחסית של נטפליקס היא גם זירת התמסטלות כיפית למי שרוצה, והבונוס הכי גדול זה שהסדרה באמת תגרום לכם להבין בדיעבד דברים שלא הייתם מבינים בלעדיה. על סקס. אמרנו סקס, כן?

ברואד סיטי

יש גם סטלניות לא מעטות בעולם, והטובות שבהן הן כפי הנראה צמד היהודיות הטובות אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר, שסדרת הלהיט שלהן בקומדי סנטרל היא בלי צל של ספק קומדיית הלסביות-הסטלניות הראשונה במיינסטרים ובכלל. עם כל החיספוס הניו יורקי שלהן, "ברואד סיטי" היא בסופו של דבר אחלה סדרת פיל-גוד על חברות אמת בעיר הגדולה, מה שהופך אותה לבינג' נהדר בלי קשר לחיבתן הברורה והמוכרזת לקנאביס באיכות רפואית (אבל גם עם קשר, ברור).

דרגון בול זי

כשהיינו ילדים הרגשנו משום מה בנוח לצפות בחצי שעה של אנשים צועקים אחד על השני וצוברים אנרגיה ולקרוא לזה "אקשן". היום אנחנו צריכים פילטר כלשהו כדי לשרוד פרק ממוצע של הסדרה המוזרה הזו גם במהירות כפולה, אבל צפייה תחת ההשפעה  עשויה להוסיף לסיפור עומק רוחני שלא ראיתם שם קודם (או שסתם תגרום לכם להגיד "פאק אני לא מאמינה שאשכרה ראינו כל פרק כשהיינו קטנים").

האם זאת עוגה?

ברשימה הזאת אין סדרות ריאליטי ודוקו-ריאליטי, אם כי רובן בהחלט מוכיחות את הטענה שסטלנים ישמחו לצפות בכל דבר שרץ על מסך ותמיד ימצאו בו משהו מצחיק. זה לא המצב של "האם זאת עוגה", שעשועון הריאליטי של נטפליקס שבו המשתתפים צריכים לנחש האם חפץ מסוים הוא אכן כפי שהוא נראה, או שהוא למעשה עוגה שמתחזה לאותו חפץ. זה דבר כה מוזר לראות שגם אנשים פיכחים לחלוטין מהסטרייט אדג' מדווחים על תחושת הזיה, בלבול וטשטוש אחרי השימוש ב"האם זאת עוגה?". הם פשוט לא יודעים את מה שאתם יודעים: כשאתה מספיק היי, כל דבר הוא עוגה.

המשרד

קלאסיקה סיטקומית שאף סטלן לא יכול לקחת את עצמו ברצינות בלי לצפות בה, ומהמקרים הבודדים בהיסטוריה בהם המקור הבריטי (של ריקי ג'ארוויס) השתדרג במהלך הרימייק האמריקאי שלו (לא מעט בזכות סטיב קארל). תמיד רציתם לצחוק על אנשים שהם בדיוק כמו במשרד שאתם נמצאים בו? ובכן, אלה לא האנשים האלה, כי הדמויות כאן כל כך קיצוניות שאפילו ההומלסים בדרום העיר נראים נורמטיביים לידן. העונה הראשונה יכולה להקשות עליכם, אבל אם טרם חזיתם בפלא הקרינג'י העצום הזה – עולם חדש ונפלא עומד להיפתח בפניכם. 

הסימפסונים

אם הסדרה רצה כבר 35 שנה, זה סימן שהיא טובה, לא? עוד משחר ימיה באייטיז, עם הומור גדוש רפרנסים ופארודיות, היה ברור שהמשפחה הזאת נועדה לסטלנים, כולל לא מעט פרקים שהמילה "מוזרים" קטנה עליהם, עלילות הזויות וקטעי אנימציה מבריקים. חוויה מומלצת: לראות את הפרק שניבא את עלייתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב ולהסתבך עם עצמכם סביב השאלה האם הסימפסונז יודעים לנבא את העתיד או שזו המציאות על רנדום-שאפל שפשוט מחקה את הסימפסונז. קחו שאיפה ותחשבו על זה. 

העשב של השכן

הדרמה הקומית הזאת הקדימה בכמה שנים את "שובר שורות" עם הקונספט, ובמרכזה אם חד הורית (מרי לואיז פארקר החד-פעמית) ממעמד הביניים, שהופכת לראש קונגלומרט פשע סביב סחר לא חוקי בקנאביס. ב-2005, טרום הליגליזציה שסוחפת מדינות בארצות הברית, זה היה רעיון מהפכני. זאת בשום אופן לא קומדיית סטלנים (אם כי יש רגעים), ובמהלך שמונה עונותיה היא איבדה כיוון פה ושם, אבל יש לה מסר חברתי חד ושנון וקאסט אדיר (קווין נילון, ג'סטין קירק ואליזבט פרקינס), וכשהיא במיטבה היא תלטף לכם את הלב ותנשוף לכם עשן בפרצוף. איזה בינג' מדהים זה הולך להיות למי שפספס.

טריילר פארק בויז

פרועה, קורעת, מטומטמת. במשך 12 עונות הצליחה הסדרה הקנדית הזאת לחמוק איכשהו מהרדאר הישראלי, מין מוקיומנטרי-מקום-עבודה על אנשים שאין להם עבודה כי הם טריילר-פארק-טראש קנדיים שרק מעשנים וויד כל היום וזוממים מזימות התעשרות כושלות, מוקפים בגלריית דמויות בלתי סבירה שתגרום לכם לשאול ללא הרף מה האנשים האלה מעשנים. ובכן, ילדים וילדות, הם מעשנים וויד קנדי שגורם לרוב מה שאתם מעשנים להיראות כמו אורגנו מיובש. כל כך שמחנו לעזור.

לחיי האהבה

כן, מדובר בסטייה ותיקה של מערכת טיים אאוט שעוברת מדור לדור, קלאסיקה ישראלית שחייבים לחזור אליה עם חברים ואחרי שעברו לפחות שלושה ג'וינטים בסלון. ההאנג שלכם לא יהיה שלם בלי שיר הפתיח האלמותי והסצנות הבלתי נשכחות של סופי צדקה ויעל הדר (הלא היא סמדר הרעה). הדיאלוגים המדוקלמים במשלב שפה לא שמיש, המיזנסצנות המטומטמות, הסטיילינג המחפיר – הכל פה נועד להעניק לכם שעה של צחוק, תדהמה ופלאשבקים מטורללים, ובכך גדולתה של תאונת השרשרת המדהימה הזו.

מראה שחורה

אם אתן רוצות לאכול סרטים, לאכול פרנויות ובעיקר לפחד מהעתיד – "מראה שחורה" בזמן שאתן פצוצות מוויד זה בדיוק מה שהרופא רשם. כידוע, "מראה שחורה" מציבה מראה, ובכן, שחורה למציאות שלנו, ומראה לנו את כל מה שיכול להשתבש ואכן צפוי להשתבש. אנחנו ממליצים על חלק מהפרקים המוקדמים שלה בלי קשר, אבל בזמן עישון האפקט המלחיץ של הסדרה ללא ספק עולה, ואם זה מה שאתן אוהבות אנחנו כלל לא שופטים.

מידנייט גוספל

אין שום דרך בעולם להסביר את הסדרה הזאת, שהיא למעשה רצף של שיחות פילוסופיות על רקע אנימציה פסיכדלית שימיסו לכם את המוח יחדיו, וגם לא צריך להסביר אותה. מה שצריך זה לגלגל ספליף שמן מאוד, ללחוץ פליי ולהתאיין אל תוך הקוסמוס. היו שלום.

סאות'פארק

אם הסימפסונס ופאמילי גאי הבטיחו את כל האמת לפרצוף, אז סאות'פארק מקיימת, בלי שמץ של טוב לב, טוב טעם או גבולות כשלהם. על כל סיטואציה אקטואלית ותרבותית, סאות'פארק נותנת את הטייק הכי קשוח, ברוטאלי וכן שאפשר לדמיין. היא מומלצת לכל מי שלא מפחד מהאמת, מסאטירה קשוחה והומור שחור שככל הנראה עלול לזעזע אתכם, וכל זה בסדרה מצוירת על ילדים בבית ספר. יושבים בבית ומקססים ופתאום מבינים שכל מה שהממסד לימד אתכם הוא שקר? מזל טוב, בואו לסאות'פארק.

סדר אותי

"סדר אותי" (High Maintenance), התחילה כסדרת רשת ב-Vimeo והמשיכה כסדרה מעולה של HBO, והיא מתויגת באופן ברור כסדרת סטלנים כיוון שהוויד מספק את המנוע העלילתי שלה, ולמרות שבמרכזה סוחר וויד ניו יורקי, היא לא עוסקת בלעדית בקנאביס. כל פרק שלה מורכב משלושה סיפורים קצרים, שלוש פיסות חיים של דמויות עירוניות שנהנות משימוש בקנאביס. הדמויות בגילים שונים, מרקעים שונים וממעמדות שונים, לכל אחת סיפור אחר שמשתלב בו וויד כמו שהוא משתלב בחייהם של טיפוסים נורמטיבים בכל העולם. היא עושה את זה במינימליזם עדין, בלי מונטאז'ים מוגזמים של התמסטלות או סצנות אפופות עשן, ובעיקר – היא מאוד מאוד אנושית. בינג' מושלם.

סטיישן אילבן

ההזייה הכי יפה של 2022, סדרת מד"ב דיסטופית (שהיא גם לא ממש מד"ב ובעיקר לא לגמרי דיסטופית) המבוססת על ספרה של אמילי סט. ג'ון מנדל, שאיכשהו מצליחה לרומם את הלב ולהרחיב את הנפש ולעורר התרגשות מהנס שהוא החיים עצמם. יצירה טלוויזיונית מיוחדת, עמוקה, ולא קל להתחבר אליה, אבל מי שמצליח להיכנס לתדר שלה מקבל פיי-אוף לכל החיים. אם אתם בעניין של צלילות מהורהרות אל תוך התודעה ומחשבות יפות וחומלות על המצב האנושי, זאת הסדרה שתפתח לכם את השער.

עבודה מבפנים

סדרת אנימציה לכל מי שאוהב קונספירציות ולא חושש מהומור שחור. כמו ריקליימינג לריק ומורטי מהצד השני של הטרלול: הסדרה מתמקדת באנשים שעובדים בממשלת צללים ומנהלים את העולם. במרכז הסדרה: צוות נועז של חמישה שמורכב מארבעה בני אדם ומפטריית חלל לא אנושית, הנלחמים לא בהכרח בכוחות האופל, כי הם בחסות כוחות האופל, אלא יותר אחראים על טיפול בבעיות שנוצרות לאנשים הרעים שאחראים על הכל וצריכים להחזיק חזק כדי ששום דבר לא יתפרק. ספוילר: הכל מתפרק כל הזמן.

עולם מופלא

כמו כל סדרות וסרטי הטבע עוצרי הנשימה של דיוויד אטנבורו, "עולם מופלא" היא חומר צפייה אידאלי לשאכטה של לפני השינה. היא תזכיר לכם כמה יפה העולם שלנו, תחסוך מכם כל זיק של פרנויה או תחושת בדידות, ומעל הכל – מדובר באקשן משובח. לא בכדי הפכה העונה השנייה של "הכוכב הכחול" לסדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בבריטניה ב-2017.

פילדלפיה זורחת

אם אתם שוחרי קנאביס ריקריאטיבי וטרם נתקלתם בנס הזה שנקרא "פילדלפיה זורחת", עזבו את הרשימה הזאת מיד ולכו לצפות בסיטקום הבלתי נתפס הזה החל מהעונה הראשונה. עכשיו. ואל תחזרו לפני שסיימתם את העונה ה-15. חוצפנים.

קומיוניטי

גם אם לא עישנתם שום דבר בחיים שלכם ולא שמעתם את המילה "וייפורייזר" מימיכם, "קומיוניטי" היא סדרת מופת שאפשר לזהות את ההומור הסטלני של מקילומטר (למרות שהיא אינה מכילה דמויות סטלניות כלל). אפשר ממש לדמיין רבות מהבדיחות שלה נולדות תוך כדי סשן עישונים כבד, ברמת ה"תחשבו איזה קטעים היה אם–", אבל קצת יותר קשה לדמיין איך סדרה כזאת, על חבורת ריג'קטים שמשלימים לימודים בקולג' סוג ג', תהפוך לאחת מפסגות הקומדיה הטלוויזיונית של העשור הקודם. אין ברירה, תצטרכו לצפות בה. מצטערים ממש.

רוק 30

המאסטרפיס של טינה פיי. קלאסיקה קומית עוד בימי שידור, ומהסדרות הבודדות ב-20 השנים האחרונות שאנחנו לא מפסיקים להתגעגע אליה. הפרמיס נשמע משעמם: סדרת סיטקום שגוללת את חייה של תסריטאית שכותבת לטלוויזיה. כשתכירו את דמותה של ליז למון, בגילומה האדיר של פיי, זה כבר יישמע לגמרי אחרת. ומסביבה – ים הזויים, כוכבים לא ברורים, טאלנטים שבורים, עובדי ערוץ אובססיביים, בוס קשוח ועוד הרבה אומללות קומית של מקום עבודה – הכל מתאים בדיוק לסיטואציה בה תוכלו לשבת על הספה, לעשן שאכטה, ולהנות מאסקפיזם מוצלח שהוא גם חור בהשכלה שאתם חייבים להשלים.

ריק ומורטי

הטריפ המצויר הכי טוב על המסך שנהנה מקונצנזוס ביקורתי מאז עלה לאוויר בשנת 2013. היא טובה גם ללא כיוון לירוק, אבל עולה בכמה וכמה רמות בשעת סטלה. קחו בחשבון שאחר כך תיתקעו עם מחשבות אקזיסטנציאליסטיות כאילו אתם מינימום אלבר קאמי.

שמורות הטבע המופלאות עם ברק אובמה

אנחנו לא חרמנים על הקול בס של ברק אובמה, אתם חרמנים על הקול בס של ברק אובמה. אבל זאת לא מהות הסדרה. ברק אובמה מספר על הפארק הלאומיים ושמורות הטבע המופלאות של ארה"ב זאת הדרך להכנס לזן. ההתנתקות מוחלטת, ההווה קיים, זה רק אתם, הטבע וקול הבס של ברק אובמה מרגיע אתכם שהחיים טובים והכל יפה. מממממ קול הבס של ברק אובמה. רק לעצום עיניים ו– אה לא, רצינו לראות את הסדרה הזאת.