סדר ישן: החדש של ניו אורדר הוא הטוב ביותר שלהם זה רבע מאה

להקות מעטות בלבד מצדיקות את התואר "חשובות". ניו אורדר היא חד משמעית אחת מהן. הנקודה בזמן שבה חלוצת הפוסט־Pאנק ג'וי דיוויז'ן השילה את עורה, עם התאבדותו של הסולן איאן קרטיס, והמציאה את עצמה כמפלצת ניו וייב מזן חדש – מכונת להיטים אינטליגנטית – הייתה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה הפופולרית: הבריטים העוקצניים והמתנשאים גילו שהם אוהבים לבלוע אקסטזי, שלרקוד זה חשוב ושדיסקו היא גם מוזיקה מצוינת וגם חתרנית יותר מהPאנק הבריטי המטונף ביותר.

במשך כל הקריירה שלה, ניו אורדר מעולם לא הוציאה אלבום גרוע או חלש באמת, אך עבר זמן רב – 26 שנים מאז צאת "Technique" – שאלבום של ניו אורדר היה לאירוע של ממש. "Music Complete" הוא אירוע שמצדיק את הכותרת היומרנית שלו. לאחר עשר שנים ללא אלבום חדש באמת ("Lost Sirens", שיצא ב־2013, הוא אוסף בי־סיידים שהוקלטו ב־2005), מדובר בפסגה מאוחרת ומפתיעה בקריירה שלהם.

אין פלא שלהקה שהתאוששה ממותו הפתאומי של סולנה הנערץ מצליחה לאסוף את עצמה גם ללא חבר מייסד שהיה עמוד התווך של הסאונד שלה. זהו האלבום הראשון שניו אורדר הקליטו ללא פיטר הוק, הבסיסט המיתולוגי עם חוש הגרוב העמוק. אך דווקא בזכות העובדה שהסאונד שלו מוכר כל כך, הבסיסט טום צ'אפמן מסתפק בחיקוי מדויק ביותר של המלודיות והקצב של הוק. עם זאת ייתכן כי הייתה זו פרישתו של הוק שגרמה לניו אורדר ללכת אחורנית, לשכוח מהטונים הכבדים והכהים שאפיינו את האלבומים שהקליטו מאז האיחוד ב־2001 ולפתוח את הארכיונים של השורשים המועדוניים שלהם. שיר אחר שיר, התמונה העולה מ"Music Complete" היא שניו אורדר באו לנצח.

הרושם הבסיסי המתקבל מהאזנה לאלבום הוא שניו אורדר לא פספסו את הקאמבק המסחרר של דאפט פאנק מ־2013, באלבום "Random Access Memories". בדיוק כפי שדאפט פאנק הבינו שהדרך הטובה ביותר לעדכן את הסאונד הניינטיזי עד מאוד שלהם היא דווקא באמצעות הליכה אחורה, למקורות, לדיסקו בהיר, שמח ושמאלצי שמבין שאין לו מה להתבייש בהיותו כזה; כך גם ניו אורדר היטיבו להבין שבמעמדם, הם יכולים לקבוע מה זה טעם טוב. ובהתאמה, לאורך 11 שירים "Music Complete" מגדיר מחדש, שוב ושוב, את התחום שהם הקצו לפופ במסגרת הסאונד שלהם.

השיר הטוב ביותר באלבום הוא "Tutti Frutti" (כן, ניו אורדר הקליטו שיר שנקרא "Tutti Frutti") הנהדר והאנרגטי, עתיר פסנתרים וחמוש בבס איטלו־דיסקו מלהיב. הוא עובר בעוז על כל קלישאות הז'אנר – כולל קול בס מעוות בווקודר בפתיחתו שמכריז "טוטי פרוטי" באיכות סאונד של משחק נינטנדו ישן – אבל שלא כמקובל במקרים מהסוג הזה, כלל לא הופך אותן על הראש. להפך, כל הקלישאות כאן מלוהקות לתפקיד עצמן, מה שמאפשר לניו אורדר להזכיר שבלעדיהם, הצומת של אינדי ופאנק עם מוזיקה אלקטרונית היה נראה אחרת לגמרי. ככה זה כשכולם יודעים שהלהקה שלך היא אחת החשובות בעולם: זה מפנה זמן ומאמץ להיות פשוט הלהקה הכי כיפית בסביבה.

השורה התחתונה: האלבום הכי טוב שלהם זה רבע מאה