סוגרים חשבון: החיים הסודיים של המלצרים של תל אביב

ראומה כהן, מוזנר

גיל: 30
ותק: שלוש שנים
מגורים: מלצ'ט
במקביל: מאמנת כושר אישית וסטודנטית ללימודי פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית

מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלת?
"גינס עם קרח. קרה שביקשו גם תה עם נענע ואין לנו בכלל שתייה חמה".

איך גורמים לשולחן להיות מרוצה?
"קודם כל זה מתחיל בלקבל אותם בקבלת פנים נעימה ובחיוך, לדאוג שהם יושבים והמקום נוח ואם הם עוד לא יושבים אז לוודא שהם בסדר – וצ'ייסרים כמובן. החוויה הראשונית צריכה להיות חיובית. ברגע שאני מבינה מה כל אחד שותה אני פונה אליהם במה שהם הזמינו כמו: 'עוד בקס?', וככה הם יודעים שאני שלהם ודואגת להם; וגם חשבון בזמן. ברגע שמבקשים חשבון הם רוצים לקבל אותו מהר וללכת הבית. האלכוהול והבירות שלנו מגיעים תוך חצי דקה לשולחן אז אנשים נגנבים מהמהירות. מינימום חוויית תסכול וכמה שיותר חוויות חיוביות".

מה מיוחד בעבודה בבר שכונתי?
"זה לא כמו להגיע ל'עבודה'. מגיעים קודם כל לבית, למשפחה שלך. את מארחת כל הזמן בבית שלך אנשים. זה מה שעושה את ההבדל".

מה הפדיחה הכי גדולה שקרתה לך ואיך יצאת ממנה?
"באתי להגיש לשולחן מנה של שניצלונים וצ'יפס וברגע שעמדתי להניח על השולחן המנה החליקה מהצלחת. התנצלתי ועשינו צ'ייסרים עד שהמנה החדשה הגיעה".

מה התוכניות לעתיד אחרי המלצרות?
"שתהיה לי קליניקה לטיפולים ואולי אפילו איזה מקום שמשלב גוף ונפש, אימונים ופסיכותרפיה".

שלומי כהן, קפה רגע

גיל: 31
ותק: שנה
מגורים: אזור שינקין
במקביל: סטודנט לתואר ראשון במסלול כתיבה במנשר

מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלת?
 "יש מישהי שמזמינה כל הזמן קפה שחור מפורק, אבל בדרך כלל מה שמפתיע אותי תמיד זה שאנשים מבקשים ממני להבטיח להם שהמנה תהיה להם טעימה. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לרגע קולנועי כזה שבו אני אומר שאני לא אוכל להבטיח להם דבר כזה ושהם יצטרכו לקחת את הסיכון הזה כרגע בחיים ומקסימום הם לא יהיו מרוצים. אני אפילו לא מבטיח להציע להם אחר כך מנה אחרת. פתאום הם נאספים לרגע עם עצמם ושואלים את עצמם האם אני מוכן לקחת ברגע הזה סיכון ולהיות הרפתקן בקפה השכונתי ופתאום הם מתרגשים להזמין את המנה הזאת. זה מתחיל מפקפוק והסתייגות לסוג של ריגוש".

מה הבקשה הכי שכיחה?
"קודם כל WIFI, אבל אני מתקשה כבר לדעת מה הכי שכיח כי זה כבר דברים שנעשים במעמד הרגע. בא לקוח, הוא מתיישב, הרבה פעמים אני כבר יודע מראש מה הוא רוצה אז הוא מוציא הגה ואני משלים לו את המשפט. זה דיאלוג שהוא רק כזה פועה כמו כבשה ואני משלים לו ומראה לו שאני יודע למה הוא מתכוון".

מה אתה הכי אוהב להשלים?
"אם הוא מזמין סנדוויץ' מושחת שאני יודע שהאכילה שלו תהיה פראית, אז אני מביא יותר מפיות. הרבה פעמים גם כשבן אדם אומר לא כשאני שואל אם הוא רוצה מים, אני בכל זאת שם לו קנקן, כי אני רואה שהוא שותה בירה ובטח יותר מאוחר הוא יהיה מספיק שיכור כדי לשכוח לבקש אותם".

איך גורמים לשולחן להיות מרוצה?
"זה קודם כל תלוי באינטראקציה הראשונית, ובמובן הזה זה נכון לכל מתן שירות. אני יודע שאני לא רובוט ואני יודע שהאנשים שמגיעים הם לא רובוטים. זה מפגש בין שני אנשים שבמקרה אני שואל את האדם השני מה שלומו, מה הוא צריך, מה הוא עושה פה ומה בא לו, ואפילו באקט כזה של נחמדות נוצרים מצבים נעימים של אותו רגע, ברגע".

מה הפדיחה הכי גדולה שקרתה לך ואיך יצאת ממנה?
"לפעמים אנשים מזהים אותי מהקפה, ברחוב או במקומות אחרים וקוראים 'שלומי!' נלהב, אבל הזיכרון שלי בוגד בי ואני לא מצליח אפילו לטשטש את המבט ששואל, 'מי אתה?'. בכלל, קשה לי לזהות אנשים מחוץ לסביבה הטבעית שלהם. מבחינתי הם מתקיימים רק בקפה רגע".

מה התוכניות שלך אחרי המלצרות?
"אני רוצה לכתוב כבר תסריט שיעבוד או יצירה בעולם הספרות. גם בעיתון אני ארצה להתמזג. מבחינתי אני כבר התחלתי לעבוד בכתיבה, רק צריך להוציא את הדבר הראשון. המלצרות תהיה שם ברקע בהתאם להתפתחות".

עתליה אופריכטר, שאפל

גיל: 26
ותק: 3.5 שנים
מגורים: פלורנטין
במקביל: סטודנטית לאמנות בשנקר

מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלת?
"טוסט עם עגבנייה בלי הגרעינים של העגבנייה. בדרך כלל אין שינויים במנות, אבל לקבועים יש לנו גמישות. יש לקוחה קבועה שקיבלה אישור להמבורגר טבעוני על פיצה. ביקשו גם כפפות כדי לאכול עם כפפות".

איך מגיבים?
"בהתחלה לא ידעתי מה לעשות כי יש מתח במטבח לבין המלצרים בזמן פיק. ביקשתי שישתדלו לגבי הטופס עם העגבנייה בלי הגרעינים".

איך גורמים לשולחן להיות מרוצה?
"אין לי טריק קסם. אני מנסה מאוד שהכל יגיע מהר, שהם יקבלו את מה שהם רצו, אווירה טובה וקצת צחוקים עם האנשים. כשההמלצות שלי לאוכל טובות ושהם נהנים מהאוכל זה הכי משמח אותי. יש את אלו שצ'ייסרים הם מה שיגרום להם להיות מרוצים ויש כאלה שההמלצות על אוכל עוזרות. בעבר הייתי מארחת והשינויים הקלים במקומות שהם ביקשו ממש עוזרים. אם מישהו ממש מבקש לעבור ודואגים לו לזה הם מוקירים מאוד תודה. בעיקר האווירה וגם זיקוק בימי הולדת".

מה הפדיחה הכי גדולה שקרתה לך ואיך יצאת ממנה?
"יש כמה. פעם ראשונה שעבדתי בצהריים אמרתי להם תודה ולילה טוב. לפעמים יצא לי להביא חשבון לאנשים שלא ביקשו, באוטומט דברים כאלה קורים, ואז אני אומרת: 'אופס, לא ביקשתם'. עבדתי ביום הולדת שלי וכל האזור החיצוני היה מלא והיה פיק, רצתי אחרי שהמלצר השני עלה והיו אנשים שחסמו את המעבר ודפקתי גלבה. כולם הסתכלו עליי. קרה גם ששרתי יום הולדת עם זיקוק שלוש פעמים לאותו שולחן בעוד שכלת היום הולדת הייתה בשירותים הרבה זמן וחשבתי שהיא יצאה".

מה גורם לך לשמור על החיוך במשמרת?
"בעיקר האנשים. מלא שואלים אותי איך את יכולה להיות שמחה כל כך בעבודה, והאנשים שגורמים לי להיות שמחה אני שמחה איתם. לפעמים יש לקוחות קשים שיכולים להפיל, אבל לאחרונה זה נדיר. אנשים משמחים, עם פידבקים חיוביים, ואני אוהבת את כל הצוות ואת הבעלים. לרוב מה שמעלה אותי זה לתת שירות לאנשים שכיף לתת להם שירות. היו פעמים ששאלו אותי אם אני חדשה ולקחתי את זה כעלבון על המקצועיות, אבל הם קישרו את זה לשמחה".

מה התוכניות לעתיד?
"אני יודעת לעשות אמנות. עוד לא למדתי לענות על השאלה מה תרצי לעשות שתהיי גדולה. בעתיד של השנתיים הקרובות אשאר פה בנוסף ללימודים, לא חשבתי אם תואר שני או הפסקה. האמנות תהיה איתי לא משנה איפה ומה אני אעשה".

מיכאל כהן וולין, קזינו סן רמו

גיל: 26
ותק: שנה וחצי
מגורים: בין כרם התימנים לנווה צדק
במקביל: סטודנט לפסיכולוגיה וגיאוגרפיה

מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלת?
"משפחה אמריקאית אוונגליסטית ביקשה ממני לברך את האוכל שלהם 'בברכה יהודית'".

מה הבקשה הכי שכיחה?
"הפוך, סויה, בכוס זכוכית".

איך גורמים לשולחן להיות מרוצה?
"האטמוספירה בקזינו היא שאנשים באים לשבת בצ'יל, לשבת לבילוי בכיף עם חברים שלהם, וזה מאפשר לי לבוא בגישה הזאת. אני בא בצחוקים, חברי כזה. לדאוג להם שעם כל הצחוקים הם יקבלו בדיוק מה שהם רוצים. להיות ספציפי מאוד עם המנות ולנסות לפגוע בדיוק לטעם שלהם. לדעת לזהות את הטיפה אקסטרה שהם רוצים ולהביא את זה כשהם לא מצפים לזה. להיות יותר מארח מאשר מלצר".

מה הפדיחה הכי גדולה שקרתה לך ואיך יצאת ממנה?
"מלצרתי לגבר שרבתי איתו בכביש יום לפני כן. שנינו זיהינו לחלוטין ה את זה, אבל העמדנו פנים שהזיכרון שלנו נמחק בסגנון Men in black". היינו מגה נחמדים זה לזה בצורה מביכה ואפילו הרמנו צ'ייסר ביחד בסוף הארוחה, אף מילה לא נאמרה על התקרית יום לפני".

מה התוכנית לעתיד אחרי המלצרות?
"אני מקווה לעסוק בתכנון עירוני. אני אשמח כרגע לקבל כל מה שלעיריית תל אביב נניח להציע לי, כמו תכנון עירוני, פרויקטים או עבודה עם תיירים בהיבט העירוני. אבל אני מתנדנד בין זה לבין פסיכולוגיה. אני לא באמת יודע, אני סטודנט שנה ב' מבולבל".

ירדן שקורי, סנטה קתרינה

גיל: 29
ותק: שנתיים וחצי
מגורים: לב העיר
במקביל: סטודנטית לרפואה סינית

כמה זמן את ממלצרת בעיר?
"באזור החמש שנים".

איך את שומרת על עצמך משחיקה מהמקצוע?
"האמת שאני ממש אוהבת למלצר. זה כמו משחק בשבילי, אני מרגישה שזה מקום לבוא לנקות בו את הראש כמה שעות ולשחק עם שולחנות בקטע הטוב של המילה. לנהל את השולחן, להדריך אותם, לפטפט ולצחוק איתם, אז אני מנסה לשמור על הקלילות שבדבר".

מה הבקשה הכי מוזרה שקיבלת?
"פעם מישהו ביקש ממני להקריא לו את התפריט כי הוא שכח את המשקפיים בבית. זה הצחיק אותי, צחקתי וזרמתי עם זה. בסופו של דבר הוא התעייף ממני וסיכמנו שאספר לו על הדה בסט בתפריט".

מה הבקשה הכי שכיחה?
"שמבקשים מנות בלי כוסברה או בלי בצל".

איך גורמים לשולחן להיות מרוצה?
"אם מתבאסים על משהו אז לגרום להם להיות מרוצים על משהו אחר. בעיקר לחייך. אני כל הזמן מחייכת אליהם".

מה הפדיחה הכי גדולה שקרתה לך ואיך יצאת ממנה?
"היו לי מלא פדיחות, ברמה שנשפך יין אדום על מעיל לבן של מישהי. אבל הפדיחה הכי גדולה זה שפיניתי שולחן וכל הערימה שפיניתי התרסקה לי על השולחן שלהם. הם היו הכי חמודים, אמרתי להם שרציתי לבחון איך הם מתמודדים עם הסיטואציה ואם הם ערניים מספיק והם זרמו איתי. הם יצאו בלי נזק של לכלוכים ועניינים".

מה התוכנית לעתיד אחרי המלצרות?
"להיות מטפלת – לפתוח קליניקה לדיקור וצמחי מרפא".