סווייד הוכיחו שההופעה הכי טובה של הקיץ יכולה להגיע גם בסתיו

הקהל בלייב פארק התמסר כולו אתמול ללהקת הבריטפופ המכוננת, שנתנה הופעה נהדרת וקראוד פליזרית. רק הסיום היה קצת לא מספק

סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)
סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)
26 בספטמבר 2019

איפשהו בעולם ישנה כספת שבה מוחזק הסכם סודי בין ברט אנדרסון לשטן, לפיו הוא לעולם לא יזדקן. "למה אנחנו פה? מי אנחנו?" צועק הסולן של סוויד, ספוג זיעה וסקסי מתמיד, אל הקהל בראשון לציון רגע לפני הפזמון של "So Young". ההרכב הבריטי חזר אלינו אמש (רביעי) בפעם הרביעית, אחרי שתי הופעות נהדרות בעשור האחרון, וכמובן ההופעה המיתולוגית בחיפה אי שם בניינטיז. זה קורה רגע אחרי סרט דוקומנטרי מצליח בכיכוב חבריה, שהביא להם לא מעט קהל חדש שמגלה רק עכשיו את להקת הבריטפופ המכוננת.

סוויד הם קראוד פליזרים של רוקנ'רול: אנדרסון מפעיל את הקהל ללא הפסקה במחיאות כפיים ושירה בציבור, עושה טיזינג לשירים רגע לפני שהם מתחילים ואפילו קצת מציק בבדיחות אבא נוסח "כל כך הרבה שנים אני ליד מגברים וגיטרות שאיבדתי את השמיעה. אני לא שומע אתכם!". הקהל שלו, שבוי ומאוהב, רץ אל אנדרסון, שמצידו יורד מהבמה אל תוך הקהל בכל הזדמנות, מתעטף בזרועות שנשלחות אליו ובאינספור מסכים שרוצים להנציח את הרגע במקום ליהנות ממנו.

סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)
סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)

אבל הערב לא התחיל ככה, אלא באופן מקרטע מעט ולא מתקשר. בשלושת השירים הראשונים, כולם לא סינגלים מוכרים ולהיטיים במיוחד, התבצע משחק צללים על הבמה בו אנדרסון הופיע כמעין צללית מסתורית. הפתיחה הדרמטית עוררה אדישות אצל הקהל, שמחכה לקפוץ עם הלהיטים שהוא אוהב. כך שההופעה התחילה להתרומם רק בשיר הרביעי, "We Are the Pigs" מתוך האלבום "Dog Man Star" משנת 1994, שהיה בשעתו הרפתקני ועכשיו הפך לקלאסיקה. השיר מתאר מהפכה ומלחמה, "להתעורר עם אקדח בפה" בעידן גרעיני של טרור ופחד. הקהל התמסר לפזמון בשילוב בין ייאוש קולקטיבי עמוק לבין השחרור שמציע שיר רוקנ'רול מוצלח.

סוויד הפציצו עם כל השירים שהגדירו אותם בתחילת הדרך – סיפורי אהבה־חרמנות קוויריים חתרניים: "מטאל מיקי", "Animal Nitrate", "The Drowners" ו"Can't Get Enough". השיא הגיע ב"טראש", המנון בלתי מתנצל לכל החריגים והמשונים באשר הם. שיא נוסף הגיע ב"Two Of Us", אותו ביצע אנדרסון לבד על הגיטרה האקוסטית. הפלצט המרשים בפזמון הוכיח שהקול שלו נשאר בדיוק אותו הדבר: חזק ומרעים וגם מרטיט ביופיו.

סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)
סווייד בראשון לציון (צילום: ליאור כתר)

מטח הפרסומות לקראת ההופעה העלה חשד שהלייב פארק הענק בראשון הולך להיות ריק למדי. זה לא היה המצב, למרות שהחלוקה למתחמי אורקסטרה ודשא, שיוצרים רמות מחיר שונות, גרמה לכך שה"דשא" היה כמעט ריק. הקהל שמילא את המקום הורכב ברובו מבני 40 פלוס שגדלו על הלהקה ובאו להתנחם בנוסטלגיה, וגם מקבוצה לא קטנה של מעריצים אדוקים שטסו להופעה הזו במיוחד וקיבלו ביג אפ מאנדרסון שהתרגש מנוכחותם.

הבחירה בג'ינג'יות המתאחדים כחימום הייתה מוצלחת, גם אם איחוד של קרח תשע יכול היה להיות מדויק יותר. הווידיאו ארט המוקפד והעיבודים המוצלחים של שירי ההיפ הופ האלקטרוניים של הג'ינג'יות הצליחו להזיז לא מעט ראשים, אבל לא יצרו בקהל את ההתרגשות שאחזה בו כשהם התאחדו לראשונה לפני כמה שנים.

הסיום היה אנטי־קטרתי: אחרי שרשרת של להיטים, ואחרי שסימנו וי על "The Beautiful Ones" עם שירת הלה לה לה האינסופית, אנדרסון אמר שהוא רוצה לסיים דווקא עם שיר חדש, כי "אנחנו טובים רק כמו האלבום האחרון שלנו". הוא הקדיש לילד שלו את "Life is Golden" מתוך האלבום "The Blue Hour" שיצא בשנה שעברה: "הוא בן שבע, הוא ישן במיטה שלו באנגליה עכשיו". הקהל סלח לו. רק שיבואו שוב.