מיכאל סוויסה כבר לא רוצה להיות הסטלן האולטימטיבי

"מיציתי שירים על וויד", קובע מיכאל סוויסה, 23, בעיקר ראפר (קצת שחקן, קצת קומיקאי, אבל בעיקר ראפר), שהשורה שהכי מזוהה איתו בקריירה הקצרה שלו היא "טחנתי רבע קילו מריחווינה בשבועיים". הלהיט הזה – כמעט 400 אלף צפיות ביוטיוב – כיכב גם בסרטון הקצר של "דוקותיים" עליו בכאן, שצבר גם הוא כבר 160 אלף צפיות. הרבה מאפיינים של סוויסה באמת מגולמים כאן בחמש מילים – שיבושי סלנג מקוריים שלו, עישון מסיבי ושחצנות קלילה אבל מודעת לעצמה. אבל זהו, לא בא לו על זה יותר, אפילו שהוא יודע טוב מאוד שכמה ממוריו ורביו בחו"ל עשו מזה קריירה שלמה ומצליחה מאוד. "אני עדיין אכתוב על זה, אבל זה כבר לא יהיה המרכז של השירים ולא בא לי להיות דמות של סטלן אולטימטיבי. ילדים רוצים לעשן איתי ג'וינטים ואני לא בקטע. אני אוהב לעשן, אבל זה לא העיקר שלי וזאת לא התעסוקה שלי".

זה לא בא משום מקום. אתה בנית את הדמות של הסטלן האולטימטיבי בעשר אצבעות.

"כן, זאת לגמרי אשמתי. אבל לא תמיד בא לי לעשן. כל הזמן מציעים לי, מעבירים לי ג'וינטים באמצע הופעה ואז מתבאסים שאני לא עוצר את השיר בשביל לקחת שאכטה. אני לא תמיד רוצה לעשן עם אנשים שאני לא מכיר. זה עניין של איך ניגשים אליי. בן אדם יכול להגיד לי משפט אחד שיגרום לי להבין שלא יהיה פה עכשיו שיח, סתם איזה מישהו ששמע כמה שירים ואמר לעצמו בראש, אה, בטח שאני יודע מי הבן אדם הזה, ואז בא ומוריד לי אחת בעורף, יענו 'מה קורה, סוויסה?', ואנחנו לא מכירים. אני מניח שזה קורה לכולם בארץ, עם כל התחושה הזאת של כולם חברים של כולם ועם ישראל אחים. אני גם אוהב את זה שהכל קטן וכולם בתחת של כולם, יש לזה צד טוב וזה הופך את הסצנה של ההיפ הופ לממש מיוחדת. אבל זה לא תמיד מתאים".

מקבל כאפות בעורף. מיכאל סוויסה (צילום: דין אהרוני רולנד)

אפשר להבין למה סוויסה לא משתגע כשמצמידים אליו כותרות כמו "הבן של" או "הנכד של" (מאיר סוויסה ויפה ירקוני, בהתאמה), אבל לזכותו ייאמר שהוא גם לא נכנס מולן למגננה ולא מנסה להתחמק. להפך, הוא מחייך ומצביע בגאווה על השלט בכניסה לבית שלו במרכז העיר "כאן גרה הזמרת יפה ירקוני" (סוויסה גר כיום עם אימא שלו, קומה מעל הדירה שהייתה של סבתו). למרבה האירוניה, הייחוס המשפחתי ששיחק תפקיד בקריירה המוזיקלית שלו היה אחר לגמרי – אמו, רותי, הייתה הגננת של הראפר מיכאל מושונוב (כהן@מושון). "פעם פגשתי את מושון והשתמשתי עליו בכל הקלפים שלי: גם אני ראפר, אימא שלי הייתה גננת שלך, גם לי קוראים מיכאל. אחרי כמה ימים הוא השמיע את הסקיצה שלי לכהן ושוחט (מיכאל כהן ואורי שוחט, מפיק העל של הסצנה – ע"ק)". אבל במקום לרוץ עם אותה סקיצה – שהפכה לימים ללהיט הוויראלי הראשון של סוויסה, "קרב מגע" – הוא לקח דווקא את הדרך הארוכה והתחיל לקחת אצל שוחט שיעורים פרטיים בהפקה. ההיגיון שלו היה פשוט ומחושב מאוד, בטח יחסית לנער בן 17: לא היו לו חומרים (או כסף) לעשות אלבום, אז הוא התחיל ללמוד את תוכנת ההפקה אייבלטון אצל שוחט, עד שזה התחיל, ככה על הדרך, להקליט איתו סקיצות נוספות.

את הסקיצות שעשה אצל שוחט הוא נהג להשמיע לשלל האנשים שבאו לשבת אצלו באולפן – מראפרים ותיקים יחסית כמו אורטגה ועד לאסף הראל, שבדיוק חיפש שיתופי פעולה אפשריים לתוכנית שהנחה אז, "לילה טוב עם אסף הראל". הראל לקח אותו בעונה הראשונה לסדרת המערכונים המוזיקליים "הכנופייה", לצד טל טירנגל, לוקץ', קלין מההרכב סאדייל ואחרים. סוויסה, שהאזין באותם זמנים בעיקר לאלבומים הראשונים של קנדריק לאמאר, חלם לעשות ראפ חברתי ורציני, "בשביל שיכבדו אותי", אבל גילה שאנשים אוהבים דווקא את הצד השטותי והקליל שלו ("אימא'שך משחקת אותה קשה להשגה", כך נפתח "קרב מגע"). "ברגע מסוים הבנתי שזה עובד הכי טוב בלי מאמץ. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו לא עבדתי ורק ישבתי וחיכיתי שדברים יקרו, ממש לא. אבל הבנתי שאני צריך להיות יותר משוחרר, יותר להאמין במה שאני עושה, גם אם בהתחלה התגובה מבחוץ לא טובה".

היית פחות או יותר הראשון שעשה טראפ בארץ.

"בדיעבד אני מבין שלא בדיוק – כבר לסאדייל היו אלמנטים של טראפ – אבל פשוט הוצאתי אלבום (את האלבום הראשון שלו "#סוויסהלנצח" מ־2016 – ע"ק) בזמן ממש טוב, בדיוק איך שזה זלג לארץ וכנראה גם עזרתי קצת לזליגה הזאת. זה גם לא אלבום שכולו טראפ. ואני לא אומר את זה בשביל להוריד מהפרויקט או משהו, פשוט אנשים לא בהכרח בודקים מה היה קודם ומה היה אחר כך. אבל באתי לפני ההתפוצצות הגדולה, בזמן טוב, כשאנשים שרצו לשמוע טראפ בעברית היה להם פחות או יותר רק אותי ואת GCG (גרייפ סיטי גאנג, הרכב טראפ מראשון לציון, מתוכם יצא הראפר דור3 – ע"ק). הם לא חיכו לאף אחד, עשו את זה בתנאים שלהם, גטו לגמרי, הוציאו לסאונדקלאוד ובנו קהל של סקייטרים ילדים. לי היה המזל שמהתחלה היה לי את שוחט".

גם מבחינה תדמיתית הם יותר קרובים לטראפ – הם מרגישים יותר פרועים ויותר קיצוניים. אתה קצת יותר נקי, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מוזר.

"כן, הם לגמרי איך שטראפ נראה באמריקה. מבחינתי, ברגע שאני מוצא אפשרות לקחת השפעה מחו"ל ולעשות אותה קצת יותר ישראלית – זה מיד המקום שאני רוצה ללחוץ עליו".

בכלל לא עישן לפני הצילום. מיכאל סוויסה (צילום: דין אהרוני רולנד)

אז איך מעברתים טראפ?

"הדוגמה הכי טובה זה עטר מיינר, שלוקח את הווייב של האר אנ' בי הטראפי מחו"ל ומעביר את זה דרך פילטר של מזרחית, הוא ממש צ'אנלינג את זה בעברית. כל האנרגיה, כל הטקסטים שלו, הם דברים קצת פרחיים כאלה – וזה גם מסתדר עם טראפ, שזאת מוזיקה שוויצרית ומלאה בעצמה, ויש מלא מזה בתרבות הישראלית. אז זה שילוב מאוד הגיוני".

ואצלך?

"מה שראפ עשה בשבילי הוא קודם כל לגלות מחדש את השפה. אני אוהב למצוא משהו מאוד ישראלי, גם אם זה סתם משפט – לקחתי שורה מאיזה סרטון ויראלי, 'קללות בונטרילו', סתם משהו עם ילדים שמקללים זה את זה במשחק אונליין – ואחד מהם קורא לשני 'יא ראש מגנזיום', לקחתי את זה. או נגיד, מספיק שאתה לפעמים יכול לשמוע איזה שיר באנגלית, לשמוע משפט ולחפש את המקבילה שלו בעברית.

בפרויקט 'דונלד טראפ' עם לוקץ' לקחנו את הדיס של דרייק על מיק מיל, והוא מתחיל את הוורס ב'Trigger fingers turn to Twitter fingers'. הפכתי את זה ל'מערס שכונה הופך לערס מקלדת'. אם אני משתמש באנגלית בשפה היומיומית שלי, אני יכול להשתמש בזה בשיר. כמו שקודם, נגיד, אמרתי לך צ'אנלינג. למרות שזאת מילה שאני בטח לא אשתמש בה בשיר. אבל אני מעדיף תמיד למצוא את המקבילה בעברית, העיקר שיישמע טוב. נגיד, פיימוס דקס אומר 'oh man goddamn', אז אני אגיד 'אלוהיי'. ואז אני גם מכניס לראפ משהו שאפילו לא משתמשים בו כבר בעברית – זה הכי כיף לשמוע את זה".

הייתה לך מודעות כבר אז שיש הרבה אנשים שמאוד עוינים את הסאונד של הטראפ, רואים בזה היפ הופ לא אמיתי, לא איכותי וכו'.

"אני לא אשקר, לא רציתי להוציא את השיר 'רטינה' כי חשבתי שהוא יותר מדי שטותי, ובראש שלי שירים אחרים לגמרי היו צריכים להיות הלהיטים. וגם חשבתי שיותר יאהבו אותם. ואז אמרנו, נשבור את הקרח עם שיר ראשון, נגרום להם לצחוק, ואחר כך נביא שירים יותר רציניים (השיר הוא באמת נונסנס כמעט מוחלט: 'סוויסה סופר שף של טחינה, יש קונקטים בראש פינה', ובהמשך מתחרזים שם גם נינה, מרגרינה ופלסטלינה – ע"ק). היינו בגישה קצת טרולית. גם אם אף אחד לא יאהב את זה, גם אם ארבעה אנשים יאהבו את זה, אמרתי – יאללה, מה אכפת לי מה כולם יגידו. רציתי לשמוע את עצמי על דברים כאלה. אבל מיד לאחר מכן היו לי רגליים קרות לגבי השיר הזה, וגם לגבי שירים אחרים".

כל השירים האחרים שהיו לך רגליים קרות לגביהם היו השטותיים?

"כן. היום אני מבין שהרבה יותר קל לא לקחת את עצמך ברצינות".

"גלישה בסתר", הפרויקט האחרון של סוויסה, שהופק בשיתוף עם מיכאל כהן, מסמן את הכיוון החדש – וכן, הרציני יותר – שבו הוא מתכוון ללכת. מדובר בארבעה שירים אישיים יותר, שקטים יותר ואפלים יותר. פחות הצחוקים של הוויד ויותר הפרנויה שמגיעה אחר כך. הרבה צפצופים ולחישות יש ב־EP הקצרצר הזה. "אם מישהו מעביר ביקורת על שירי שטויות שלך, אתה תמיד יכול להגיד שזה לא באמת, לא ברצינות. אם מישהו יצחק מהשירים היותר רציניים, לעומת זאת… כשהוצאתי את השיר הראשון, את 'קרב מגע', חוויתי הרבה ביקורת שלילית שלא ממש ידעתי איך לאכול. הייתי מגיב לכולם, חושב על התגובות, מה אני אגיד לזה, מה אני אגיב להוא, איך אני אצחק עליו ככה".

זה דבר מאוד חסר פוזה לעשות, להגיב לכל המגיבים שלך.

"אני עדיין עושה את זה לפעמים. זה מצחיק אותי. אבל אני מבין שזה גם מרצה את הבן אדם. לפעמים אני שם זין על העניין של לרדת לרמה של אנשים. זה חארטה, אני לא באמת סטאר, אני יוצא לרחוב ואני מקבל תגובות כאלה גם בחיים האמיתיים. גם אם אני לא עונה באינסטגרם אני עדיין אשמע את זה. מצחיק אותי לענות על דברים, אני משתדל בחיים לא להגיב בצורה כועסת. הבנתי גם שכל עוד אנשים מגיבים ולא אדישים, זה טוב".

מה התגובה הכי גרועה שקיבלת?

"כשעשיתי את 'דוקותיים' היו מלא תגובות של אנשים מבוגרים, שאמרו לי דברים מזעזעים, 'סבתא שלך מתהפכת בקבר'".

מה, בגלל ה"רבע קילו מריחווינה"?

"כן".

תגיד, כמה באמת עישנת?

"אני מעשן הרבה פחות עכשיו".

נו, כמה עישנת אז?

"הרבה פחות מרבע קילו. בשיא זה היה אולי 20 גרם בשבועיים. אבל אתה לא יכול לשיר על 20 גרם בשבועיים. אז אתה שר על רבע קילו. רבע קילו זה כבר שיר".