סופי צדקה נכנסת לנעליים של רונית אלקבץ

כשהתראיינה רונית אלקבץ בראשית שנות ה־90 לתוכנית "מוצ"ש" כדי לקדם את ההצגה החדשה שלה "הערב רוקדים", היא כינתה אותה "מונולוג בתנועה" – הגדרה פואטית להפקה שבה השחקנים מתנועעים על הבמה במשך כשעה וחצי, מבלי להוציא הגה מפיהם. אלקבץ לא הייתה יכולה לדעת ששני עשורים לאחר מכן, תועלה ההפקה מחדש במסגרת חגיגות ה־20 לתיאטרון יפו, ושלנעליה הגדולות מאוד תיכנס השחקנית סופי צדקה. ההצגה מגוללת את סיפורו של אולם ריקודים בבית קפה יפואי על רקע המאורעות ההיסטוריים באזור, משנת 1919 עד שנת 2011. באופן אירוני המאורעות שהתרחשו במדינה מאז תקופת ההרצה הראשונה של ההצגה ועד היום מצטרפים לנרטיב כמעין נדבך בלתי מדובר ומעמיקים את עוצמת החוויה.

אפשר היה לחשוב שחזרות להצגה ללא מילים יהיו פשוטות, אך צדקה מספרת על אימונים מפרכים שנמשכים כארבע־חמש שעות של בכל יום כבר כמה חודשים. "בסופו של דבר כשאין מלל וצריך להביא רק את הגוף, זה הופך את העבודה למאומצת הרבה יותר", היא אומרת. "זה לא מתאים לכל אחד, בגלל זה גם הרבה מהקאסט נשר תוך כדי ונשאר רק מי שהצליח להסתדר עם העומס שזה מביא. צריך להתאים לזה, להרגיש שאתה יכול להביא את זה", היא מוסיפה. בהפקה המקורית שיחקה אלקבץ את לולה האמנית, שהפכה ללילי בגרסה הנוכחית. לילי מנסה להימנע מגיבוש דעה פוליטית ומעדיפה להתרכז ביצירת אמנות ובערך הצדק העליון בעיניה. גם ברגעים כמו הכרזת המדינה, שבהם בית הקפה מתפלג לשני חצאים – יהודי וערבי – לילי מסרבת לבחור צד ומנסה ליהנות משני העולמות.

חרף השינוי בשם הדמות, מנהל התיאטרון, יגאל עזרתי, מספר כי בין אלקבץ וצדקה קיימים לא מעט קווי דמיון: "רונית וסופי דומות בהרבה דברים", הוא אומר. "בתעוזה, בקול האישי והאינדיבידואליסטי. בגלל זה שתיהן בחרו בסופו של דבר להיכנס לנעליים של האמנית. סופי לוקחת את התפקיד לכיוון הזמרת של אולם הריקודים, בעוד רונית לקחה אותו לכיוון של מיצגיסטית אקספרסיבית". בניגוד לדמות שאותה היא מגלמת, צדקה השומרונית בוחרת להביע דעה ברורה: "כילדה גדלתי בין שני העמים האלה, ובמציאות חוויתי את זה גם", היא אומרת. "השומרונים חיים בדו קיום מופלא גם עם הערבים וגם עם היהודים. מבחינתי יש רק פתרון אחד – שלום. אין פתרון אחר, זה או שלום או לא שלום. אבא שלי היה תמיד אומר שאתה נלחם עם מי שהכי קרוב אליך ושהמלחמות הכי קשות הן מלחמות בתוך המשפחה. הערבים והיהודים הם אחים, יש להם אותו אבא. מדובר בעצם בריב של אחים, ריב משפחתי".

את רואה את השלום באופק?
"הלוואי שהיינו פה חיים בשלום, איזה מקום נפלא היינו יכולים לבנות כאן – תרבות, אוכל, מוזיקה, דברים עתיקים, נופים נפלאים. תחשבי איזה ארץ מדהימה יכולה להיות לנו. שני העמים מדממים כל כך והקרע הוא גדול כל כך שקצת קשה לראות את האופק. אני מרגישה שכרגע כל כך כואב וקשה לראות איך זה קורה, ואולי אנחנו במקום שצריך שנייה להיפרד ואולי להתחבר מחדש בעתיד. אני מתפללת שזה יקרה בעתיד. הלוואי שנשכיל למען הילדים שלנו".

ומה עם השבר בתוך הצד היהודי?
"התורה מכנה את עם ישראל 'עם קשה עורף'. אנחנו עם של ריבוי דעות. יש פה הרבה אנשים חכמים ובמקום שיש הרבה חוכמה יש ריבוי דעות ועניינים, אבל בסופו של דבר אני סומכת עלינו. סומכת על זה שברגעים הנכונים הוא מתעשת על עצמו. יש לנו עם חזק, עם טוב".

ובכל זאת?
"אולי יש משהו שקצת מטריד אותי וזה ש־2,000 היינו בגלות פזורים בין העמים ומה ששמר עלינו היה התוכן הערכי העשיר שלנו. אני לא אומרת את הדברים כדתייה, אלא מתוך מחשבה על הנכסים הערכיים. אני מרגישה שכיום יש זילות, פחות התארגנות סביב התוכן הערכי ויותר סביב דגל או סביב מדינה ולא סביב הדבר הזה ששמר עלינו כל כך הרבה זמן. אני חוששת שאם חס וחלילה נצטרך מחר לצאת מפה לגלות שוב, לברוח, מה ישמור עלינו?".

האם להצגה ולתיאטרון שמכנה עצמו ערבי־יהודי יש אפקט כלשהו על המציאות?
"מחובת התיאטרון להראות ולהביא את הדברים לשולחן. יש כאלה שלא הולכים לתיאטרון בכלל ויש כאלה שהם חובבי תיאטרון, כך או אחרת בסופו של דבר, התיאטרון הזה קורה ומספיק שפתאום מישהו נקלע לשם וחושב על הסיפור שאנחנו מציגים. מספיק שנפתח דיון, שהדברים נשארים פתוחים ולא סגורים. התיאטרון לא בא לחוקק חוקים, להמליך מלכים ולמנות שרים. הוא בסך הכל אומר בואו נדבר, הנה זה מה שיש לי להראות – מה אתם חושבים? מה אתם אומרים?".

שני (17.6) 20:30, פסטיבל מדטירנה אשדוד, בית יד לבנים, 140 ש"ח
שלישי (25.6) 20:30, תיאטרון יפו, 120 ש"ח
שישי (28.6) 21:00, מרכז סוזן דלל, 95־120 ש"ח
שבת (13.7) 21:00, מרכז סוזן דלל, 95־120 ש"ח