האלבומים הטובים של השנה

דירהאנטר – Monomania

דירהאנטר עשו הכל כדי שלא תאזינו ל"מונומניה": חזרו לשורשים הפאנקיסטים, הפציצו את האלבום בפידבקים מזעזעים ושחררו מתוכו את הסינגל הכי לא נחמד שיש. וזה כמעט עבד. רק שמתחת לכל הרעש נמצאים כמה מהשירים הכי מכווצי לב שברדפורד קוקס כתב, ולהקה שמצדיקה בכל פעם מחדש את משמעות המילה יושרה.

דה נייף – Shaking the Habitual

אלף שנות אור מהדאנס האלגנטי של הצמד Disclosure, קארין ואולוף דרייר הם עדיין האחים הכי מרושעים באלקטרוניקה האירופית. "לנער את השגרתי" עושה בדיוק מה שהכותרת שלו מבטיחה – הוא מרהיב, דוקר, לפעמים מעצבן מאוד אבל משאיר אותך בסופו של דבר רעב לעוד מהדבר הלא נורמלי הזה.

ארקייד פייר – Reflektor

עם קץ הסערה סביב האלבום ה"אלקטרוני"  של ארקייר פייר התבררו כמה דברים. אחד – הוא לא כזה אלקטרוני. שתיים – הוא לא ממש מהפכני כמו שניסו לשכנע אותנו, וגם לא מאכזב כמו שטענו אחרים. שלוש – גם ביום בינוני השידוך עם ג'יימס מרפי לא יכול שלא לייצר את אחד מאלבומי השנה.

דרייק – Nothing Was the Same

בערב שבו דלף החדש של דרייק, נכתב בבלוג המוזיקה המעולה Pigeons & Planes: "האלבום של דרייק דלף וכולם בוכים ומתקשרים לאקסים שלהם הלילה". ואכן כך היה – דרייק שומר על מעמדו כבחור הרגיש של ההיפ הופ עם שירי אהבה עצובים במיוחד, אבל זה לא כל מה שיש לקנדי בשרוול – יש באלבום גם כוח, כעס ושילוב מדהים ובלתי אפשרי של אדישות ורגישות.

ג'יימס הולדן – The Inheritors

2013 הייתה שנת הפריצה הגדולה של המפיק האלקטרוני ג'יימס הולדן. אחרי כמה שנים רגועות, השנה הוא תקלט בכל מקום נחשב בעולם, הוציא מיקס נפלא בסדרה של Resident Advisor ובעיקר שחרר את אלבומו השני והמצופה, "The Inheritors". במרכז עטיפת האלבום ניצב סלע ועליו שרטוטים שנראים כמו מזכרת מזמנים עתיקים. כזו היא גם המוזיקה: אלקטרוניקה שבטית, עמוקה, מהפנטת. זאת כנראה המוזיקה שהאדם הקדמון היה עושה אם היה לו אבלטון.

ג'ון גרנט – Pale Green Ghosts

השדים שג'ון גרנט סחב אל האלבום שלו הם לא מהסוג הפופולרי בקרב יוצרים גאים מהדור החדש. יש כאן בדידות גדולה וגם שפע שנאה עצמית, אבל גרנט, נשא איידס טרי שלא אוהב לשמור סודות בבטן, הפך את חומרי החיים ללימונדה וגם נתן את אחת ההופעות הטובות שתל אביב ראתה השנה.

פריימל סקרים – More Light

שום דבר שפריימל סקרים עשו בעשור האחרון לא רמז על קאמבק אדיר שכזה, באדיבותו של הגאון האירי דיוויד הולמס. פאנק־רוק חומצתי, פסיכדליה דאבית והמנונים אלקטרוניים מוחצים שעשו בית ספר לכל הילדים שעוד היו בגן כש"סקרימדליקה" יצא. ולחשוב שבובי גילספי הקליט את האלבום כשהוא סחי לגמרי.

בורדס אוף קנדה – Tomorrows Harvest

לזה מתכוונים כשאומרים "יצירה על־זמנית". הצמד הסקוטי שלא הוציא אלבום קרוב לעשור חזר בדיוק לאותה נקודה שבה עצר – מלודיות חלליות ממיסות עטופות באלקטרוניקה אנלוגית עם חום אנושי, עומק אוקייני ומקצבים ספיראליים – ומשם זינק לאלף הבא. בשבת בבוקר אחרי מסיבה זה האלבום הכי יפה בעולם.

די.ג'יי קוצה – Amygdala

את זה שקוצה הוא מפיק מעולה ודי.ג'יי ענק אנחנו יודעים הרבה זמן. מה שלא ידענו הוא שמדובר גם בכותב שירים מחונן. "Amygdala" הוא מפגש פסגה של כמה מהכוחות הכי מעניינים באלקטרוניקה ובאינדי העכשווי – קאריבו, מתיו דיר, מילוש, אדה, אפארט וקוצה, שחותם הצליל המובהק שלו לש את כולם לעיסה הומוגנית של שירים נהדרים. ולא פחות חשוב – הרצועה האחרונה היא שיר ערש בעברית.

לורד – Pure Heroine

מי חשב שהאלבום הכי חכם, רגיש ומעניין של השנה יגיע דווקא מילדה בת 17 מניו זילנד שנשארת לבושה כל הזמן? כנראה האנשים בלייבל יוניברסל ששמו עליה כסף כשהיא הייתה בת 12, אבל בטח גם להם לא היה מושג כמה מדהים זה יצא.

ג'ון הופקינס – Immunity

לג'ון הופקינס כבר יצא לעשות דבר או שניים בחיים שלו – הוא הוציא כמה אלבומים שזכו להערכה, ניגן על קלידים בשביל בריאן אינו וגם הפיק איתו את האלבום הרביעי של קולדפליי. כנראה שזמן האיכות שהוא בילה עם אינו השתלם, כי "Immunity", אלבום הסולו החמישי שלו, הוא יצירת מופת אלקטרונית שמצליחה איכשהו לגרום לאמביינט טכנו קשוח ואגרסיבי להישמע כמו מוזיקה קלאסית. אל תתנו לאלבום הזה לחמוק לכם מתחת לרדאר.

דיסקלוז'ר – Settle

למרות חוסר הכריזמה שלהם, האחים הבריטים גאי והווארד לורנס הִנדסו אלבום פומפוזי שמזיע דיפ האוס, גאראז׳, פופ ואר אנ׳ בי – וזה מריח סבבה בטירוף, מתאים לבית, למשרד או לרחבה. כל שיר הוא סינגל פוטנציאלי עם טביעת אצבע שפשוט לא נמאסת.

אסאפ רוקי – Long.Live.A$AP

לכל מי שמאס בהתקפי המגלומניה של קניה ווסט, אבל כן נהנה מהקוליות, מחוש האופנה ומהסקס אפיל שלו – אסאפ רוקי הוא הכתובת החדשה. באלבום בכורה מהודק ומרשים בצורה מפתיעה, רוקי מוכיח שחוסר מאמץ הוא התבלין החשוב ביותר בהיפ הופ, והוא גורם אפילו לשיתוף פעולה עם סקרילקס להיות מגניב לגמרי.

ג'יימס בלייק – Overgrown

ג'יימס בלייק הוא כמו עמבה – או שממש אוהבים אותו, או שלא יכולים לסבול אותו. המחלוקת בולטת בעיקר בנוגע למאפיין העיקרי במוזיקה של בלייק: הרגשנות, או אם תרצו, הבכיינות. אז בעוד אלבומו הראשון של בלייק היה יפהפה אך תפקד גם כזרז לחיתוך ורידים, האלבום השני כבר מציג הרבה יותר כוח, בגרות ונחישות. הטריקים האהובים של בלייק השתכללו פלאים, באלבום שהוא התפתחות מקסימה של קודמו, מעין אח גדול שכבר למד דבר או שניים על החיים וכבר לא מפחד להרביץ בחזרה.

אטומס פור פיס – Amok

כשרדיוהד הוציאו את "The King Of Limbs" ב־2011, היה די ברור שמשהו חסר, שיש עוד צעד אחד או שניים שלא נצעדו ביצירת האלבום. כמה חודשים לאחר מכן, כשיצא אלבום הרמיקסים (בכיכובם של ממקססים כמו פור טט, קאריבו וג'יימי xx) הכל התבהר – כך היה צריך להישמע האלבום המקורי. התחושה הייתה שהממקססים הבינו טוב יותר מרדיוהד את המוזיקה שהם ניסו ליצור, ובקלילות שהעניק להם המעמד חיברו אלבום יפהפה ונכון. אותה תחושה עולה בהאזנה לאלבום הבכורה של אטומס פור פיס – שילוב נהדר של אלקטרוניקה ורוק, תום יורק ופלי, עצב ושמחה. כולל הריקודים.

קניה ווסט – Yeezus

לפני 50 שנה ג'ון לנון אמר שהביטלס יותר גדולים מישו. קטן על קניה ווסט, שבאלבומו האחרון מצהיר בלי להתבלבל: "אני אלוהים". אז אולי הוא לא אלוהים – וכן פתטי, מגלומן, אינפנטיל ורוב מילות הגנאי שתרצו להצמיד לו – אבל הוא גם ללא כל ספק אמן המיינסטרים הכי פורץ גבולות של התקופה שבה אנו חיים.

ארקטיק מאנקיז – AM

ארקטיק מאנקיז הצטיידו השנה בצליל חדש ואופנתי שלקח את הגרוב מעולם ההיפ הופ ואת תנועות האגן ממיק ג'אגר. המעריצים הוותיקים עיקמו קצת את הפרצוף. המעריצים החדשים עפו על "Do I Wanna Know?", משירי השנה שלנו. וכולם הסכימו שהמאנקיז מעולם לא נשמעו סקסיים כל כך.