קהל שבוי

די להעיף מבט חטוף ברשימת הסרטים והסדרות שפקדו בזמן האחרון את המסכים בישראל כדי להבחין במוטיב מסוים שחוזר על עצמו שוב ושוב – בזמן האחרון כולם נחטפים. ואני לא מתכוון לכך שהם נמכרים לכל מיני רשתות שידור בחו"ל, אלא לכך שבחלק ניכר מהם מופיעה דמות שנלקחת כבת ערובה, מובלת לחלל חשוך ומפחיד שבו היא (או הוא) חסרת אונים ותקועה. זה התחיל עם עסקת השבויים ב"חטופים", המשיך ל"מי מפחד מהזאב הרע?", "הנוער" ו"בני ערובה", ששלושתם יצאו במהלך השנה האחרונה. נראה שגם בארצות הברית מדובר בנושא אופייני לתקופה, כפי שמתבטא בסדרת סרטי "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי, שני סרטי "חטופה" עם ליאם ניסן, העיבוד ל"בני ערובה" וכמובן גם "הומלנד" – הגרסה האמריקאית והמוצלחת יותר של "חטופים".

בהקשר הישראלי קל להבין למה כולם פתאום רוצים לעסוק בחטיפות. הרי עד לא מזמן, כשגלעד שליט עדיין עניין אנשים, זה היה הנושא ששלט בכותרות, דבר שללא ספק חלחל לתודעתם של קולנוענים רבים. אבל אם מסתכלים על זה בצורה רחבה יותר, נדמה שמוטיב החטיפות מבטא גם השתוקקות נסתרת שאופיינית מאוד לרוח התקופה – למצב של ניתוק מוחלט מהעולם ולשחרור מכבלי הטכנולוגיה. גם בהיבט המעשי חטיפה היא התחבולה התסריטאית הכי הגיונית אם רוצים להימנע משזירת דיאלוגים מביכים על פייסבוק ו־וואטס אפ לאורך הסרט. ואולי כפי שסרטי האקספרסיוניזם הגרמני חזו את האסון הממשמש ובא, למשל "הקבינט של ד"ר קליגרי" מ־1920 שבו אדם מהופנט שמבצע שרשרת רציחות בכפר משמש כמעין מטפורה נבואית לאומה הגרמנית, כך גם סרטי החטופים הם למעשה מטפורה לעם הישראלי שמובל בניגוד לרצונו למקום חשוך שהוא אינו חפץ להיות בו.