סין העממית

"החלטתי לחזור לארץ", אמר לי א', שותפי זה שלושה חודשים לטיול בסין. ישבנו שנינו במסעדת פועלים קטנה בעיר קאילי (Kaili), אחת הערים המרכזיות שבפרובינציית גווייג'ואו (Guizhou), שבדרום-מרכז סין. "התקבלתי ללימודים, אני מקצר את הטיול וחוזר ארצה", אמר. הבטתי בו והתלבטתי כיצד להגיב. המלצרית הניחה על השולחן כלי אידוי מבמבוק ובו כיסונים ממולאים, וכאשר פתחה את הכלי התמלא חלל המסעדה הזעירה באדים, בדיוק כמו בסרטים כשמתחילה סצנה של חלום או סיוט. כמעט שנה לקח לי לתכנן את המסע לגווייג'ואו, אחד האזורים המרתקים והמגוונים ביותר בסין: מערות תת-קרקעיות, טרסות אורז, מיעוטים שבטיים המהווים 35 אחוזים מהאוכלוסייה במחוז והופכים אותו לאחד המחוזות המגוונים ביותר מבחינה אתנית במדינה כולה. ואולם העוני והתשתיות הרעועות מאוד עושים את הטיול באזור למורכב במיוחד. המקומיים כאן נוהגים לומר כי בגווייג'ואו "אין שלושה ימים שחולפים בלי גשם, אין שלושה דונם בלי הר ואין כיס ובו יותר משלושה מטבעות". בבוקר המחרת נפרדנו בתחנה המרכזית. א' המשיך ברכבת המהירה להונג קונג ואני עליתי על אוטובוס כדי להמשיך את המסע שלי. כשהתיישבתי באוטובוס הבנתי שלראשונה בחיי אני לבד. אמנם היו סביבי אנשים, אבל בלי היכרות עם השפה, התרבות והמנהגים הרגשתי לבד לחלוטין. גשם החל לרדת וחלונות האוטובוס התמלאו באדים. אולי מתוך ניסיון להרגיע את עצמי, או לראות קצת עברית, ציירתי על אדי החלון את המילה "הרפתקה". רעש המנוע סימן את תחילת הנסיעה. ההרפתקה התחילה.

אישה לבושה באפודת הריקודים שלה מחוץ לביתה שבכפר שידונג. צילום: עודד וגנשטיין

שעשועון בטלווזיה מקרטעת 

אור ראשון של בוקר עלה על הכפר הקטן שידונג (Shidong), הנמצא צפונית-מזרחית לקאילי, וערפילי הבוקר החלו להתפזר מעל בתי העץ הנמוכים, האופיניים לבני שבט מיאו (Miao) הגרים בכפר. המיאו הם קבוצה אתנית הנפוצה בדרום-מזרח אסיה ומוכרת בשמות שונים ("המנוג" בוויאטנם, "מונג" בתאילנד). בסין, ארץ מוצאם, הם נחשבים לאחת מ-56 קבוצות אתניות רשמיות החיות במדינה.
"מיאו" הוא שם כללי שמאגד בתוכו כמה תת-קבוצות ששמן ניתן להן על פי לבושן. כך אפשר למצוא את המיאו הלבן, האדום והשחור. המיאו השחור הוא הנפוץ ביותר בכפר שידונג וסביבתו. ברוב ימות השבוע הכפר הפסטורלי מנומנם למדי. אבל אחת לשבוע, בימי שלישי, מתקיים בו שוק גדול וססגוני שמגיעים אליו בני שבטים רבים מההרים והכפרים הסמוכים לקנייה, מכירה ומיקוח, אבל יותר מכל לשיחה, צחוק ובילוי משותף. ריחות טובים של סויה ותבשילים שאבו אותי אל תוך השוק פנימה, שבו חיכו ערמות של פלפל צ'ילי מיובש, ג'ינג'ר, לימונים ונבטים סיניים. היו שם גם חרבות, כלי אידוי מבמבוק וחיות משק קטנות מכל הסוגים. "מה שלא תמצא בשידונג, לא תמצא בכלל", אמר לי בהמשך אחד הסוחרים החביבים. קבוצה גדולה של גברים התקבצה סביב מקלט טלוויזיה אחד קטן וחבריה צחקו בקול רם למראה שעשועון בטלוויזיה המקרטעת. ממש ממול רוכל קולני ניסה למשוך את העוברים והשבים אל דוכן שהיו פרושות עליו צלוחיות ובהן נוזל כתמתם מסתורי. הנוזל, שנרקח מתערובת של שורשים, דם נחשים, צפרדעים וחלקי תנין, שגם הם היו פרושים לתצוגה, הוא חלק ממערך הרפואה הטבעי של בני השבט, המאמינים כי לצומח ולחי שסביבם יש אנרגיה שאפשר לנצלה לטובתו של האדם. קל מאוד ליפול להסתכלות רומנטית על הפשטות המסוימת שבה חיים בני המיאו את חייהם. אבל מבט אחד ברופא השיניים המקומי שבקצה השוק ובכלי עבודתו – פלייאר ומשחת צ'ילי מאלחשת וזהו – מבהירים את המציאות היומיומית הקשה של האנשים באזור זה. אור כתום של השמש השוקעת סימן את סופו של היום, ואני תפסתי את האוטובוס האחרון חזרה לקאילי כדי להצטייד במזון ובמצרכים לקראת המסע דרומה.

למחרת בבוקר, בזמן שיטוט נינוח ברחובות העיר, הבחנתי בסמטה צדדית בשלט קטן שכתוב עליו "משרד הנסיעות הממשלתי של סין" (CITS). פגשתי שם את ואי, בחור חביב כבן 30, נמוך קומה, צמידי כסף מרשרשים על פרק ידו ובפיו אנגלית רהוטה. לאחר שיחה קצרה התברר שוואי הוא מדריך מקומי בן שבט המיאו. במשך היום הוא מדריך אנתרופולוגים שבאים לאזור, ובלילה הוא מנגן בגיטרה בפאב מקומי. סיכמנו שנבלה יחד יום משותף, ואחרי כן אמשיך לבדי במסע. יחד עלינו על מיניבוס שנוסע דרומה, אל הכפר נאנווה (Nanwa).

ילדים משחקים בכפר לאנגדה. צילום: עודד וגנשטיין

סבא יתפוס בקווצת השיער

עם כניסתנו לכפר אישה מבוגרת בעלת עיניים חומות ועמוקות בירכה אותנו לשלום והזמינה אותנו להיכנס לביתה. בפתח הבית הבחנתי בלבנה קטנה שקועה באדמה מול דלת הכניסה. "זה גשר!", הצביע ואי. "בשביל מי?", שאלתי, "הרי רק נמלים יכולות לפסוע עליו". ואיי חייך חיוך קטן ואמר, "אתה בכלל לא בכיוון, זה בשביל רוחות האבות. זה גשר שמאפשר להם לצאת מהבית כרצונם". אמונתם של בני מיאו מורכבת ומגוונת. היא כוללת בין השאר אלמנטים סיניים, פולקלור בודהיסטי ואנימיזם (האמונה שלכל דבר בטבע יש נשמה). ואולם הדבר הבולט ביותר באמונתם הוא הכבוד למתים ולעולם שמעבר. המוות, בעיני בני מיאו, הוא רק מעבר ממקום אחד לאחר. מעבר שאינו מחייב את ניתוק הקשר עם בני המשפחה ועם החברים. ההפך הוא הנכון. המוות נחשב לחלק בלתי נפרד מהחיים, והדבר משתקף בחיי היומיום – מהמקדש הקטן שרואים בכל בית, זה שמניחים בו בכל בוקר פירות וקטורת כאמירת תודה ובקשה להגנה מהרוחות, ועד קצוות השיער שמשאירים לראשם המגולח של כל ילדי הכפר, "כי כשהם נופלים, סבא יוכל לתפוס אותם בקצה", הסביר לי ואי. האישה המבוגרת הגישה לנו מרק אטריות, שהיה טעים במיוחד, והתיישבה על שרפרף עץ כשמסרגות בידה והיא מזמזמת שיר בלחש. "היא עובדת על אפודת הריקודים שלה (, הסביר לי ואי. הבטתי בו וחיכיתי להמשך. "לפני המעבר אל העולם האחר נשות השבט המבוגרות עובדות על הכנת אפודה יפה, שאותה ילבשו עד יומן האחרון. אנחנו מאמינים שבגן עדן האנשים שמחים ורוקדים, וכיצד היא תוכל לרקוד בלי אפודה יפה?". הבטתי באישה שהמשיכה לסרוג. "קדימה, הולכים", אמר ואי. הודיתי לאישה על הכנסת האורחים, והיא רק הביטה אליי ואז עצמה את עינייה באיטיות וחזרה לעבודתה. "מה הבהילות?", שאלתי. "החלטתי לקחת אותך למקום מיוחד", ואי השיב.

בכניסה לבית האבן שבקצה הכפר השתרך תור גדול של אנשים. אחד-אחד הם נכנסו לתוך החדר הפנימי, הניחו שקיות קטנות של אורז בשורה במרכז החדר והתיישבו על כיסאות שהיו צמודים לקיר. "אתה רואה את האישה הלבושה ירוק?", שאל אותי ואי, "זו הסבתא המספרת". הסבתא המספרת (או הסבא המספר) הוא הכינוי של בני מיאו לשמאן של הכפר – איש ברוך כישרונות המתפקד כרופא וכבורר סכסוכים, אך בעיקר כגשר בין העולם שלנו לעולם שמעבר. "וכמה זה עולה?" שאלתי בחשדנות של תייר שמריח מלכודת. "שום דבר, זו השליחות שלה. רק צריך לקנות אורז או קטורת כדי להגיש מחווה לרוחות".

כבר שנים אני מתחבט בשאלה מה ללמוד באוניברסיטה. אולי השמאנית תוכל לעזור לי בפתרון הבעיה, חשבתי לעצמי. קפיצה קטנה אל השוק הסמוך, וכעבור כמה דקות כבר היו בידי שקית האורז והקטורת. שני פציינטים המתינו לפנינו. ראשון התיישב על כיסא המטופלים בחור גבוה, לבוש חולצה מכופתרת, מכנסיים מחויטים ונעלי עור, שהעידו על מעמדו הבכיר. "באת בגלל שאיבדת כסף", מתרגם לי ואי את דברי השמאנית. "נכון", אישר הגבר. היא עצמה את עיניה ואמרה בלחש, "אבא אומר שהשארת אותו מתחת למיטה". האיש חייך, קד קידה לאות תודה ויצא מהחדר. שנייה פסעה קדימה אישה צנומה שעיניה כבויות ועצובות מאוד. הן שוחחו בניהן, ואני דחקתי בוואי לתרגם לי את הנאמר. "היא באה כדי שהשמאנית תעלה את בנה המת". השמאנית שוב עצמה את עיניה. שקט השתרר בחדר. פתאום היא פיהקה פיהוק גדול ומגרונה החל לצאת קולו של ילד. לא קולו של מבוגר המחקה ילד, אלא קולו של ילד. פי נפער בתדהמה. השמאנית ביקשה שיגישו לה משקה יוגורט, האהוב על הילדים הסינים, והיא שתתה את המשקה בשקיקה. "הכל בסדר", אמר הקול הילדותי המוזר, "הכל בסדר", חזרה ואמרה השמאנית לאישה, ואז פקחה פתאום את עיניה ואמרה שהיא עייפה ומבקשת מהפציינטים הבאים הממתינים בתור לשוב מחר, על מנת שתוכל להמשיך ולטפל באישה. יצאנו מחדר הטיפולים עם שאר הממתינים והדלת נסגרה מאחורינו. השמש שקעה והגיע גם הזמן להמשיך הלאה במסע שלי. הודיתי לוואי ונכנסתי לאוטובוס שנוסע אל העיר רונג ג'יאנג (Rongjiang).

ילדים משחקים כדורסל בכפר ג'אושינג, ברקע מגדל התוף. צילום: עודד וגנשטיין

כשהכל לא הולך

כשהאוטובוס הגיע אל יעדו הערב כבר ירד. פסעתי מטושטש לחלוטין מהנסיעה בכביש המתפתל ועצרתי מונית. הגשתי לנהג את הפתק שבו כתב לי ואי את המילה "מלון" ועצמתי את עיני לנמנום קל. התעוררתי מעצירת בלמים. הנהג הצביע אל סמטה צדדית חשוכה ויצא להוציא את התרמיל שלי מתא המטען. ניסיתי לבקש שיסיע אותי עד לכניסה של המלון ממש, או לפחות יגיד לי מה הכיוון המדויק כי אין לי מושג היכן אני. אפילו הצעתי עוד כסף בתמורה לשירות, אבל הוא דיבר סינית ואני אנגלית, והניסיון שלי להסביר נידון לכישלון. בתוך רגע ראיתי אותו נוסע ומתרחק. אספתי את התרמיל הכבד ונכנסתי אל הסמטה. לאחר כמה דקות של חיפושים נכנסתי ללובי של מוטל קטן. "אין", אמר לי הפקיד בארשת פנים זועפת. יצאתי שוב אל הסמטה, וכעבור כמה פניות כבר הייתי בלובי של מלון אחר. "אין חדרים" – הצביע הפקיד המנומנם על שלט קטן שעל הדלפק. יצאתי אל הרחוב ופתאום הבנתי שאין לי מושג לאן ללכת ומה לעשות. לבד בארץ זרה, בלי שפה, פשוט נתקעתי. כבר חשבתי שפשוט אתפוס תנומה על ספסל ברחוב עד הבוקר ומשם אמשיך ליעד הבא. בעודי מהרהר בזה ניגש אלי בחור צעיר ושאל אותי באנגלית אם אני זקוק לעזרה. סיפרתי לו את מה שעבר עלי. בתוך שנייה הוא עצר מונית, נכנס עמי לתוכה והורה לנהג לאן לנסוע. הגענו למלון שנראה חמים ומזמין. הוא עזר לי לסחוב את התיק הכבד פנימה והשיג לי חדר. הבחור סירב לתשלום על הנסיעה והשירות, ועזב את הלובי כלעומת שבא. במקרים אחרים הייתי קורא לזה מקריות או מזל, אבל באותו ערב הרגשתי שזה היה משהו קצת אחר. נכנסתי למיטה וכעבור דקות נפלתי לשינה עמוקה.

הביקור בכפר ג'אושינג (Zhaoxing) היה מריר-מתוק. מצד אחד זו היתה פגישה ראשונה עם בני שבט דונג (Dong), הנחשבים לרבי אמנים בכל מה שקשור בנגרות ובאדריכלות, ויש להם תרבות מרתקת של פולחן האבות וגרמי השמיים. אבל מצד אחר הכפר ג'או שינג סימל בשבילי את התחנה האחרונה במסע שלי, לפני הכניסה למחוז גואנשי (Guangxi) המתויר ומשם חזרה הביתה לישראל. כבר עם הכניסה לכפר הבחנתי באחד הסמלים האופיינים של בני הדונג, מגדלי התוף (חמישה במספר רק בכפר הזה). מגדל התוף הוא מגדל מעץ בעל מספר קומות, צורתו כצורת פירמידה העולה אל השמים ובראשו גג פגודה מתומן, מעוטר בעבודת יד. למגדל התוף שימושים רבים לאורך ההיסטוריה של בני שבט דונג. מאז ועד היום משתמשים בו לפגישות חשובות של זקני הכפר, נערכים בסביבתו פסטיבלים וחגיגות, וכמובן – במקרי מצוקה כמו סופת ברקים או חלילה שרפה (כל בתי הכפר עשויים עץ) ירעים התוף הגדול שבמגדל ויתריע מפני הסכנה.

פעוטה משבט הדונג עם כיסוי ראש מסורתי בכפר טאנגן. צילום: עודד וגנשטיין

התאכסנתי במלון מקומי והחלטתי לקחת את הזמן לאט. בבקרים שיחקתי עם הילדים הצעירים בכדורסל, ואחרי שהייתי מפסיד להם הייתי פורש למסעדה הקטנה של הכפר ונהנה ממנה של אורז מתוק, תירס, תפוחי אדמה ותה לקינוח. מדי ערב הייתי מקבל את השקיעה בעודי צופה בחקלאים העובדים בטרסות האורז המקיפות את הכפר. ובלילה, זה היה בתקופת המונדיאל, כל הכפר היה מתאסף סביב "מדורת השבט" – מכשיר הטלוויזיה – לרגע של אחדות גלובלית. לאחר כשבוע של "כמעט בטלה", יום לפני הנסיעה לגואנשי, החלטתי "לסחוט את הלימון" בפעם האחרונה ולצאת לטיול רגלי קצר אל כפרי הדונג הפזורים סביב ג'אושינג, הנחשבים יפים במיוחד. הפקיד במלון הבטיח שהכפר שהתכוונתי ללכת אליו נמצא במרחק של כשעה וחצי הליכה. הצטיידתי במפה, סימנתי את המסלול ויצאתי לדרכי. בירכתי לשלום את חברי למשחק שהיו בדרכם לבית הספר ויצאתי מהכפר לכיוון מזרח, אל הכפר טאנגן (Tangan). הדרך עלתה והתפתלה במעלה ההר, ואני זכיתי למבט ממעוף הציפור אל הכפר כולו ואל החקלאים בשדות האורז. האוויר היה נעים, קריר וצח ואני הייתי מאושר. הסינים נוטים להגמיש את המרחקים ואת הזמנים ולעגלם מטה לטובת שביעות רצונו של הזר. וכך קרה שגם לאחר שעתיים וחצי של הליכה עוד לא הגעתי ליעד. שוב צצו להם הספק והתסכול. החלטתי לחזור על עקבותי, בתקווה שאזכור את הדרך חזרה ולא אלך לאיבוד. עוד אני מהרהר בדבר, אוטובוס צבוע לבן שעלה במעלה ההר נעצר לידי ופתח את הדלת. מכל החלונות הציצו פרצופים מחייכים שהזמינו אותי לעלות. כעבור דקה התסכול התחלף בשירת קריוקי מזעזעת ששרתי לקול צהלתם של קהל הנוסעים. הם הסיעו אותי אל היעד שלי  וגם סיכמו עמי מתי ניפגש כדי שאוכל לחזור עמם לג'אושינג. וכך היה.

חקלאי סוחב שתילי אורז, בשעת בוקר מוקדמת מאד בשטחי הכפר נאנווה. צילום: עודד וגנשטיין

מאז המסע בסין הספקתי לטייל בעוד עשר מדינות ברחבי העולם. מאז עזיבתו של א' לא הפסקתי לטייל לבד. אמנם כשמטיילים לבד יש המון רגעי משבר, כאלה שבהם הספק מתגנב פנימה, אבל אז, כבמטה קסם, הדברים איכשהו תמיד מסתדרים. פעם הייתי קורא לזה מקריות או מזל, היום אני חושב שזה משהו קצת אחר.