"סיפורה של שפחה" עונה 3 פרק 4: ילדים זה שמחה, לפעמים

ג'ון נכנסת לתחום הבוררות, ג'נין שוב מאבדת את זה למראה בתה התינוקת ודודה לידיה כבר ממש על הקצה. כל מה שקרה בפרק 4 של עונה 3

(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)
(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)
13 ביוני 2019

ספוילרים לפרק 4 בעונה 3 – הקריאה על אחריותכם

בפרק הרביעי של העונה הקודמת נערך טקס לקראת-לידה בבית משפחת ווטרפורד, במהלכו ג'ון הזכירה לרגע שהיו לה חיים ומשפחה לפני הגלגול הנוכחי בגלעד. דודה לידיה לא נשארת חייבת – היא לקחה את השפחה השבורה נפשית גם ככה, שבדיוק השתחררה ממאסר בבידוד לאחר ניסיון הבריחה שלה, והראתה לה את האיש שהחביא אותה בביתו תלוי על חומה. גם בפרק הרביעי של עונה 3 לידיה מענישה בחומרה שפחה ששברה את החוקים באירוע רשמי בבית של מפקד, אך הכל כבר נראה ומרגיש שונה לגמרי.

הפעם מדובר בג'נין, שלא הזכירה שום דבר מחיי ההוללות שלה אבל עשתה משהו בעייתי לא פחות – היא מבקשת להחזיק את אנג'לה, התינוקת שילדה עבור זוג המארחים. לאחר מכן מציעה את שירותיה כשפחה בשנית. היא מתחננת להזדמנות ללדת אח או אחות קטנים עבור המשפחה, העיקר להישאר קרובה אליה. העונש הפעם הוא לא מניפולציה רגשית אלא גוד אולד פאשן מכות, שהופכות כה חמורות עד שג'ון נעמדת בין השתיים כדי להגן על חברתה. המפקדים והרעיות אולי הזדעזעו מההתנהגות של ג'נין, אבל הם מזדעזעים הרבה יותר ממופע האימים של לידיה ומסכימים בשתיקה שהיא הגזימה הפעם. הם הרי לא רגילים לראות את השפחות סובלות ככה לעיני כל, הם מעדיפים שזה יקרה באיזה מרכז סגור ומרוחק.

(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)
(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)

כשהדודה נמלטת מהחדר ובוכה זה לא רק בגלל ההשפלה שבאובדן השליטה לעיני כל, או אפילו בגלל מבטיהם המאשימים של כל הנוכחים בחדר. זה גם בגלל שדווקא מג'נין באמת אכפת לה. היא מעין הוכחה עבורה שכל ילדה סוררת יכולה להפוך לילדה טובה וצייתנית, וככזו היא מסוגלת לאהוב אותה, אפילו יותר מאשר את השפחות שצייתו מהרגע הראשון. השפחות הן אף פעם לא נשים, אפילו לא "ליידיז", הן תמיד בנות, מעין ילדות מפונקות שבכל רגע יכולות לגלות את פרצופן האמיתי. הפרקים הקודמים סרינה הואשמה על ידי אמא שלה שהיא ילדה מפונקת, וכך קרא גם ג'וזף לג'ון. העלבון האולטימטיבי של גלעד, כזה שטומן בחובו כמה האשמות קשות: אי אפשר לסמוך עלייך ועל ההחלטות שאת עושה, את לא ראויה להיות עצמאיות וזאת לגמרי אשמתך.

לפני הטירוף שהורס את המסיבה, ג'נין היא זו שנוהגת באדיבות כלפי לידיה, כרגיל. היא מביאה לה כוס תה, מודה לה על כך שהצילה אותה מהמושבות ואומרת שהתפללה חזק לשלומה לאחר שנפצעה. לידיה לא במיטבה. היא מאשימה את עצמה על הבריחה של אמילי וניקול והפתרון שלה, כרגיל, הוא להגביר את הקשיחות. לטקס החגיגי לכבוד התינוקות של גלעד היא מגיעה על קלנועית שמעניקה לה את הכינוי "גיהנום על גלגלים". השפחות כבר לא צייתניות ושקטות כמו שהיו פעם, הן מפטפטות ביניהן ומרכלות על כמה איומה לידיה, וגם בלי לשמוע אותן היא יודעת שהיא לא אהודה על אף אחת, חוץ מג'נין שבמשהו בין אופטימיות קיצונית לתסמונת סטוקהולם רואה בה דמות אם ומשענת בתוך כל הטירוף.

זה הפרק הראשון של העונה השלישית שכולל גם פלאשבקים, הפעם לטקס ההטבלה של האנה, עם הולי ומוירה בתפקיד הסנדקיות. החגיגה האינטימית והשמחה מוצגת כניגוד למקבילה המוזרה בגלעד, שבה כל הנוכחים מושבעים כסנדקים. הילדים הם הערך העליון של הדיקטטורה הזאת ולכן כל אחד ואחד מהמבוגרים שמשתייכים אליה חייב להיות אחראי לגורלם. גם האמהות שמידיהן התינוקות האלה נקרעו.

סרינה, נעמי, אמה המאמצת של אנג'לה וכנראה גם גברת מקנזי שמגדלת את האנה מבינות שהן עושות עוול, גם אם לא מפנימות את זה במאה אחוז. הן משכנעות את עצמן בכל הדברים האלה שאומרים בגלעד – לי מגיע יותר להיות אמא כי אני יותר מוסרית וטהורה או משהו. בינתיים, של-מת'יו, השותפה החדשה והצהובה של ג'ון, מציינת באגביות שילדה שלושה ילדים אך מסרבת להתרגש למראה הצעיר שבהם או להתייחס לעצמה כאל אמא שילדיה נלקחו ממנה. ג'ון עצמה כבר עברה תהליך רגשי שאיפשר לה לראות בסרינה מעין אם נוספת של ניקול. עכשיו היא מחכה שחברתה תחליט שהגורל המשותף הזה מספיק כדי לצאת למלחמה יחד.

(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)
(צילום מסך מתוך "סיפורה של שפחה", עונה 3 פרק 4)

עד שזה יקרה, היא משמשת כבוררת בין סרינה לפרד, שנכון לעשות ויתורים קשים עבור אשתו, או לפחות כך הוא טוען. מסקרן לראות האם ומה בדיוק הוא מוכן להציע לה, ומה יהיה המחיר שיספיק לסרינה כדי לשוב לחיות איתו. עבור שירותי הבוררות היא נותנת לג'ון סיגריה וגם טיפ יעיל שיאפשר לה, אולי, לראות שוב את האנה, רגע לפני שהווטרפורדים נחשפים לצילום של לוק עם ניקול התינוקת בהפגנה. האם סוף סוף נקבל עלילת "תינוקת המריבה" ומישהו יסביר לנו כבר באיזה קטע השלטון הקנדי בכלל נתן ללוק ומוירה לגדל את ניקול? רק שייזהרו לא לחזור יותר מדי על העלילה של "אוטונומיות".

כמה קטנות

  1. אמילי שוב אחראית לרגעים המרגשים ביותר בפרק. היא מתאחדת מחדשה עם בנה אוליבר, וכשהיא איתו היא מראה סימני חיים, לראשונה מזה מי זוכר כמה זמן, ורגש שאיננו כאב ועצב עמוק. עם זאת, היא עדיין לא מסוגלת להיות מה שהוא רואה בעיני רוחו – גיבורת על שנלחמת כדי לשוב אליו. גם כשהיא פוגשת שוב את אהובתה סילביה זה לא נראה כמו האפי אנד של סרט. הן לא רצות זו אל זו או מתנשקות כשדמעות של אושר בעיניהן, אפילו להיפתח ולנהל שיחה אמיתית מלב אל לב הן עדיין לא מסוגלות.
  2. נראה שאוליבר ממש אוהב דינוזאורים, אבל לא כמו שכל ילד אוהב דינוזאורים אלא במין זווית לימודית-מדעית כזו. אמא-אמילי בטח גאה בו.
  3. ההטבלות של האנה ושל ניקול היא עוד הזדמנות של הסדרה להסתייג ולומר "אנחנו נגד פונדומנטליזם, לא נגד דת". זה כבר קרה כשג'ון עצמה התפייסה עם אלוהים בעונה השנייה או בסצנות היהודיות בקולוניות. דבר דומה קרה גם בפלאשבק להריון של מוירה, לא בהקשר דתי אבל כדי להבהיר שאין לסדרה התנגדות עקרונית לפונדקאות, כל עוד היא מבחירה ובתנאים ראויים.
  4. אן דאוד (דודה לידיה) היא אחת השחקניות הכי טובות שעובדות היום. לראייה – הרגע המדהים שבו היא פשוט עומדת המומה ופולטת "מה…" שפשוט עומד בחלל החדר למשך שניות ארוכות.

← "סיפורה של שפחה", ימי חמישי בבוקר ב־HOT VOD וב־22:00 ב־HOT HBO

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"