סיפורי אלף לילה ולילה: שנת המפתח של הלייט נייט האמריקאי

אמריקה הישנה מתפרקת. כבר קשה להתכחש לתהליך הקריסה שעובר על האימפריה, שאמנם עדיין נחשבת למעצמה המרכזית בעולם, אך נדמה שמעמדה הבלתי מעורער בפסגה כבר אינו מובטח כבעבר. בהתאם, גם מבחינה תרבותית הקלפים נטרפים. דברים שנחשבו בעבר ככלכליים או פופולריים בתפיסה הרחבה, כבר לא מבטיחים הצלחה גדולה. לא רק שהמגרש שינה את צורתו – כל המשחק השתנה מקצה לקצה, והאמריקאים נאלצים למצוא דרך להשאיר מוסדות תרבות ותיקים רלוונטיים גם בעידן האינטרנט. כל מה שצריך לעשות כדי להבין את התהליך הזה, הוא להעיף מבט לסיסמוגרף המיידי של התרבות האמריקאית – זירת הלייט נייט.

המסורת האמריקאית הנדושה הזו חוגגת השנה שישה עשורים של שליטה בפריים טיים האמריקאי. "The Tonight Show" של סטיב אלן, שעלתה לשידור ב־1954, לא הייתה הטוק שואו הראשון וגם לא זכתה לפופולריות שתוכניות הלייט נייט זוכות לה כיום, אבל היא כן שתלה זרע שצמח לתעשייה שהרימה כוכבים וקומיקאים לאורך עשורים וריסקה אותם. עם השתלטותו של ג'וני קרסון על תוכנית האירוח הלילית, שמונה שנים לאחר מכן, היא הפכה לצפיית חובה בכל בית בארצות הברית ולקובעת הטון של שיחות הברזייה של הבוקר שאחרי. לעזאזל, הם אפילו המציאו את המושג "שיחת ברזייה".

רק שכיום אין יותר ברזיות. כלומר יש, אבל הן מגעילות, מלאות בחיידקים, ואף אחד לא עומד סביבן ומדבר. שיחת הברזייה עברה לאונליין, ולתוכניות האירוח לקחו כמה שנים טובות להבין איפה הצעירים צורכים את התוכן שלהם. וכך, אחרי התעקשות של שנים להישאר בגטו הטלווזיוני, או לפחות כלואים באתרים יעודיים, רק לאחרונה הבינו קברניטי התוכניות שאם זה לא ביוטיוב – זה לא באמת קיים.

ההבנה שהתוכן זקוק לעדכון גרסה שינתה הכול – מחילופי מנחים, דרך השקת תוכניות חדשות ועד שינוי תפיסתי מוחלט. רק חמש שנים לאחר פרשיית קונאן־לנו המבזה, וכמעט כל תוכניות הלייט נייט רעננו את עמדת המנחה הכה נחשקת.

ברשת NBC סוף סוף פינה ג'יי לנו את כיסאו (כך שיש תקווה בנוגע לביבי) לטובת השתלטותו של ג'ימי פאלון המרקד והשר, מה שפינה לסת' מאיירס את משבצת הלייט נייט והפך את הרשת לשלוחה מוצלחת למדי של יוצאי "SNL". ב-CBS, שראו את הרייטינג שלהם נשאב על ידי פאלון, הבינו שגם הם צריכים להתרענן, מה שהוביל לפרישתו של דיוויד לטרמן הוותיק ולהחתמתו המפתיעה של סטיבן קולבר. בתזמון הולם, עזב גם קרייג פרגוסון, המנחה של ה"לייט לייט שואו" באותה הרשת, והוריש את התפקיד לשחקן והקומיקאי הבריטי ג'יימס קורדן. נדמה שרק ג'ימי קימל שרד את הסבב.

אך בימים שבהם הרייטינג צריך לחלוק את הפוקוס עם הוויראליות, השתנו לא רק המנחים. רשתות השידור הבינו שהתחרות האמיתית שלהם היא לא התוכנית שמשודרת בערוץ המקביל – אלא החתול שמנגן על המקלדת ביוטיוב. הם קצת אטיים, תסלחו להם. כעת גם התוכן השתנה והוא מציג אייטמים שיותר סביר שימצאו את עצמם ב־9גאג מאשר בתוכנית אירוח מעונבת. למעשה, ה"טונייט שואו" סוגרת מעגל וחוזרת להיות תוכנית שמציגה שירים, משחקים, שעשועונים מטופשים ולמעשה כל דבר ששובר מעט את השעמום שבראיון קלאסי. היי, כל עוד זה ויראלי.

אבל התהליך המעניין ביותר בזירת הלייט נייט מתרחש דווקא מחוץ למגרש של הגדולים. רשתות הכבלים – TBS, HBO, קומדי סנטרל ואדולט סווים – ממציאות מחדש את הפורמט, כל אחת בדרכה. מצד אחד ישנו ג'ון אוליבר, שהפך את הפורמט היומי של ה"דיילי שואו" לתוכנית שבועית מבריקה ומעמיקה שלוקחת את הלייט נייט לכיוונים של עיתונאות אמיתית ועושה עבודה חשובה מאין כמוה. מצד שני, תוכניות אנטי לייט נייט, כמו התוכנית המבריקה של אריק אנדרה, זו הלא מוערכת מספיק של פיט הולמס וזו האינטרנטית של זאק גאליפנאקיס, הופכות את הפורמט על פיו ומתפקדות כתצוגות ביזאר ונונסנס מבריקות וכסאטירה חברתית כאחת. בעולם הטוק שואוז של 2014 ג'יי לנו לא היה שורד יום, וטוב שכך.

[tmwdfpad]