החודש במגזין הדיגיטלי ״שוליים״: סיפור על אדם שבורח מהרעש, והרעש כבר מחכה לו בכתובת הבאה.קליק למגזין המלא.

התקרה רעדה.
צלחת זכוכית התנפצה על רצפת המטבח, ליד הפח. אספתי את החתיכות הגדולות עם הרגל, ודחפתי אותן עמוק מתחת למקרר.
בקומה למעלה משהו כבד מאוד נפל, ואחריו הגיע רעש של קיר בטון נקרע. הטלפון צלצל. עניתי.
״נופל לי טיח לתוך הכיור״, אמרתי.
דליה כחכחה בגרון. ״מוטי עושה תמ״א קטנה למעלה. חודשיים. אולי שלושה״.
הוצאתי קוביית קרח מהמקפיא, שמתי בפה. ״חודשיים?״
״תשים מגבת על השיש. אל תהיה כבד״. היא ניתקה.
ארזתי שתי שקיות זבל ענקיות של פלסטיק שחור. השארתי את הספה. במילא היו עליה שאריות של בטון לבן.
חתמתי על חוזה חדש ברחוב רש״י. בעל הבית רצה שלושה צ׳קים מראש, לקח אותם ודחף לכיס של הג׳ינס.
״דירה בונבוניירה״, הוא אמר, גירד מאחורי האוזן, ״השכנים פה מתים״.
פרקתי את השקית הראשונה.

•••
בשבע בבוקר, הקיר בחדר השינה רעד.קונגו. לא סתם מקדחה, קונגו אמיתי. עליתי במדרגות בבוקסר. הדלת למעלה הייתה פתוחה לגמרי. שלושה פועלים עמדו שם ושברו מרצפות. על דלי הפוך של טמבור ישב קבלן קרח
עם כוס קלקר.
״מה זה?״ שאלתי אותו, מצביע על הרצפה.

״פותחים פה מרפסת. שוקי. נעים מאוד״.
״רק אתמול נכנסתי למטה״.
שוקי משך בכתפיים. ״אז תצא״.
ארזתי שוב. עברתי לגבעתיים. קומה רביעית, בלי מעלית. שילמתי למוביל בתחנה המרכזית מאתיים שקל שיעזור לי עם המזרן. למחרת, המזרן קפץ. בום. בום. עליתי למעלה. שוקי הקבלן ישב על שק מלט פתוח, לועס סנדוויץ׳
פסטרמה עם חרדל.
״הופה״, שוקי אמר, ״תראה מי פה״.
״אתה עוקב אחריי?״ שאלתי.
״מה פתאום עוקב. בעלת הבית הורידה עמוד תומך. יופי של עמוד״.
הוא בלע את הביס. ״יש לך מים קרים למטה?״.
הבאתי לו מים קרים בכוס זכוכית. עברתי ליפו. רחוב יהודה הימית. קומת קרקע. מזומן מראש, בלי שאלות
מיותרות. בבוקר, אבק דק וצהוב כיסה לי את הנעליים. למעלה, שוקי ניסר צינור ביוב מפלסטיק ירוק.
״איך?״ נשענתי על המשקוף בלי הדלת.

״עיר גדולה. משפצים״, הוא אמר. פועל שלו זרק חתיכת אסלה שבורה ישר לחצר המשותפת. ״תעבור שוב, מחר מתחילים פה הריסות קיר הדף״.
השארתי את השקיות בדירה. לקחתי רק את המטען של הנייד. הלכתי לישון על ספסל עץ בשדרות רוטשילד. בלי תקרה, בלי פטיש אוויר. רק הלחות של אוגוסט שנדבקת לעור. אנשים עברו עם כלבים. הכלבים הריחו לי את
הרגל, האנשים משכו ברצועות, המשיכו ללכת הלאה לכיוון אלנבי.

•••
בצהריים נהיה חם מאוד.
נכנסתי לסופרמרקט גדול באבן גבירול.
המזגן שם הקפיא את האוויר. נעמדתי מול מקרר הגבינות המיובאות. הושטתי יד לפטה כבשים, שמתי את האצבעות על הפלסטיק רק כדי להרגיש קור חודר. אחמ״ש עם חולצה קצרה מדי ניגש אליי.
״קונה את זה?״
״מתלבט״.
״אתה פה שעתיים״.
״בודק תאריכי תפוגה״.

פתאום מקרר החלב התחיל לרעוד.
חתיכת טיח קטנה צנחה מהתקרה האקוסטית ישר על קרטון שוקו עמיד. מעל גופי התאורה הלבנים נשמע רעש של מקדחה תעשייתית. האחמ״ש הרים מבט, נאנח וגירד את הזקן. ״שיט. שוב פעם הקבלן הזה. כבר חודש הם
קודחים פה בגלל נזילה״.
עזבתי את הפטה. יצאתי החוצה, אל האוויר המהביל של הרחוב הסואן. שוקי עמד שם, בדיוק ליד פיגומים טריים מברזל חלוד שצמחו מסביב לכניסה של הסופר, מחזיק פחית קולה זירו.

״תגיד״ הוא אמר אליי, ניגב את המצח שלו בשרוול האפור של החולצה, ״יש מצב שאתה מחזיק לי רגע את הסולם הזה כדי שלא יפול?״
•••סוף•••

• סִפּוּר מְצֻיָּר